אצל ר' יעקב גרינוואלד מסיגעט [נפטר בשנת 1928, כנאמר בהערה 23, שם], אנו מוצאים את הניגוד שבין ההיתר שהוא מבסס על דברי הש"ך לגנוב דברי תורה – על סמך הדרשה 'לא יבוזו לגנב' וכו' – לבין השקפתו, שהוא מבסס על מקורות שונים, ולפיה 'פשיטא, מי שזוכה ללמוד תורה לשמה, בודאי לא יגנוב, כי השי"ת [השם יתברך] יחננו דעה ובינה ויחדש בעצמו'. יתר על כן: הוא משווה גונב דברי תורה למתנבא בדבר שנאמר לנביא אחר [ראה פסקה 819 לעיל], שאיסורו חמור: 'וז"ל [=וזה לשון] המדרש רבה בפ' יתרו [פרשה כח] על הפסוק 'וידבר אלקים את כל הדברים האלה' [ספר שמות, פרק כ, פסוק א]: ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קיבל את שלו מסיני וכו', עיי"ש. וא"כ, כמו שהנביא אשר יאמר דבר אשר לא צוה אותו ה' רק לחבירו, מיתתו בחנק (סוף פי"א דסנהדרין), גם הגונב דברי תורה אשר ה' זיכה לחבירו אולי גדול עונו כ"כ [=כל כך]'.
ואותו ניגוד בא לידי ביטוי בדבריו של ר' יהודה גרשון, אב"ד ליסיעץ [מחנה יהודה, סימן ה], שאף הוא הבין את דברי הש"ך באופן שמדובר בהם באומר דבריו של אחר בשם עצמו, ועל כך הוא אומר, שאף על פי כן הוא נקרא 'גנב' והוא עובר על איסור, אלא שאין מבזים אותו: 'הרי מבואר שנקרא גנב, רק שאין לבזותו, כי יש לו תשובה אח"כ... אבל פשיטא דאיסורא עביד, שמתלבש בטלית שאינה שלו ונקרא 'גנב''.
ועוד הגדילו והקשו על דברי הש"ך והתוספתא, שאם כן נמצא חוטא נשכר, ולא הרגישו, שהש"ך לא הסביר כלל את התוספתא באופן שמותר לומר דבר שלא בשם אומרו, אלא דיבר על הרשות להעתיק".
--- סוף עמוד 171 ---
851. גישה נוספת בפרשנות הרמ"א, על השולחן ערוך הנ"ל (ראה: פסקה 844 לעיל), מובאת בדברי הגאון מוילנא, ר' אליהו בר' שלמה זלמן (1720-1797), ביאור הגר"א, חושן משפט, סימן רצב, ס"ק מו, אשר מתייחס לזכות השומר לקרוא את הספר, בדומה לזכות מפקיד מעות מותרים שבהם מותר לשולחני להשתמש, וזאת, דווקא כאשר המעות הם מותרים, ומכאן שהמפקיד הביע הסכמה, מכללא, שהשומר יוכל להשתמש במעות, ואינו מקפיד על כך, "... אבל בידוע שמקפיד – אסור. מיהו [=אבל], במקום ביטול תורה – מותר בכ"ע [בכל העולם, לכל השיטות]... וכן אמר במרדכי שם: ואיתא במדרש משלי: 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב', שאין לבזות מי שגונב ד"ת [=דברי תורה] והעתיקן ובתוספתא פ"ז דב"ק [=פרק ז דבבא קמא]: 'המתגנב מאחר חבר' כו'".