--- סוף עמוד 173 ---
גרע מה שהוליד ממה שקנה. וכשם שפירות דקל של בעל הדקל הם, אף שלא קנאם בדרכי הקנין, כך פרי רוחו – שלו הם, ולא צריך בזה קנין. וזה יסוד הדין דאומן קונה בשבח כלי. תא ושמע חידוש גדול שכתב הגרשש"ק בחידושיו לב"ק סי' א' [הרב שמעון שקופ, כפי שצוטט בפסקה הקודמת], דחיוב החופר בור לשלם נזקיו יסודו 'כמו שבדברים הנוגעים לזכות האדם מוסכם על פי דין תורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא בעלים עליו לכל דבר זכות', הרי לן דפשוט ליה לשר הסברא הישרה, דמוסכם על פי דיני התורה, 'שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא בעלים עליו לכל דבר זכות".
הרב וייס, לאחר דיון בהעתקת קלטות, דיסקים ותוכנות מחשב, כשלדידו יש בכך גזל גמור, כיוון שלרוכש יש רק זכות ליהנות ולא לשכפל, מרחיב את היריעה וכותב את הדברים הבאים:
"ונראה עוד לענ"ד [לעניות דעתי] דיסוד גדול יש בתורת הצדק והמשפט, דכל מעשה שאילו יעשוהו רבים יש בו עול ואון, אף ליחיד אסור לעשותו, ואין היחיד יכול להצדק ולומר: 'במעשה שלי – אין נזק כלל, ופחות משו"פ [משווה פרוטה] אני נוטל, ודבר שאין בו קפידא [הקפדה] הוא'. דאם כל אחד ואחד יאמר כן, נמצא מחריב עולם ומלואו. ע"כ [על כורחך], דכל דהוי רשע לרבים – הוי רשע גם ליחיד. ויחיד הנוהג כן – הוי מדת סדום ומנהג דור המבול. ודבר זה למדנו מן הבבלי, והירושלמי, והמדרש.
דהנה בסנהדרין ק"ט ע"ב [עמ' ב], אמרו, דמדת סדום 'דהוי שדי תומי או שמכי, אתי כל חד וחד שקיל חדא, א"ל אנא חדא שקלי'. ועי"ש [ועיין שם] ברש"י, דכל אחד ואחד אמר: 'הרי לא לקחתי אלא דבר מועט', אך בין כולם גזלו את כל אשר לו. ובירושלמי ב"מ [בבא מציעא] ט"ו ע"א אמרו כן על אנשי דור המבול, ופירשו כן את כונת הכתוב [בראשית, פרק ו, פסוק יג]: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס'. וכ"ה בב"ר פרשה ל"א עי"ש [וכן הוא בבראשית רבא, פרשה לא, עיין שם]. ומדברי קדשם למדים יסוד פשוט במשפט הצדק, דכל דבר שאם יעשוהו רבים יש בו רשע ועון – אסור אף ליחיד לעשותו.
וכן הוא בהעתקת קלטות ותוכנות. כל אחד ואחד אומר: 'מה הפסד יש לו מן ההעתקה שלי?'. ובסוף, כולם מעתיקים, והבעלים יוצא קרח מכאן ומכאן, ואין בידו כלום.
אמנם מה דמסתפקנא [מה שיש לי בעניינו ספק] בעניין העתקת קלטות, משום ששמעתי מהבקיאים בתחום קלטות נגינה וכדו', דאחרי שנפרץ הדבר מאוד, שוב ניחא להם ליוצרים, שיעתיקו גם את שלהם, כדי שיזכו לפרסום ולנתח בשוק, והו"ל [והווי ליה, וזה בעיניהם], כאילו הסכמה שבשתיקה, מתוך הנחה שאם לא יעתיקו שלהם אלא של זולתם, גזירה עליהם שישתכחו מן הלב, ויצא שכרם בהפסדם. ומכיון שכך, אין אני מוחה בתוקף בעניין זה, אף שלדעתי ראוי לכל יר"ש [ירא שמיים] לנהוג בנקיון כפים ולהמנע מהעתקה.