866. אין כאן המקום להאריך בסוגיה רחבה זו (ראה, באופן כללי, את ספרו של פרופ' שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא (ירושלים, תשל"ה).
867. ככל שמדובר ביישום דינא דמלכותא דינא לעניין זכויות יוצרים, ראה את הבדלי הדגשים בעמדתו של הרב חיים נבון במאמרו הנ"ל (ראה פסקה 816 לעיל) בפרק ד של המאמר, ועמדתו של הרב שלמה אישון, במאמרו הנ"ל (ראה פסקה 816 לעיל), בפרק ד של המאמר שלו.
--- סוף עמוד 175 ---
868. בעוד שבדרך כלל מתעוררת השאלה האם ראוי לאמץ במדינה פלונית את הדינים או החוקים שנחקקו באותה מדינה, וניתנו מספר הסברים מדוע על הציבור היהודי לנהוג על פי הדין של אותה מדינה, ואחד מהם הוא כי הסכמת השלטון למגורי היהודים באותו מקום כולל את הסכמתם לפעול על פי המשפט של אותה ארץ; הרי, לסוגית זכויות היוצרים יש מצב מיוחד: זכויות היוצרים אינם רק דין פרטני של מדינה זו או אחרת, אלא הם דינים של כל המדינות, וניתן לראותם חלק מדיני המשפט הבינלאומי (ראה: פרק יב.3 לעיל).
869. אין זה עניין טכני בלבד. גם לפי המשפט העברי ("הפנימי") יש משקל וצורך להתחשב בכך שנורמה משפטית היא בינלאומית. לעניין זה, ניתן להשוות לסוגית ההסגרה, שבה נקבע כי על אף שלפי הדין המשפטי המדויק כפי שנקבע במקורות ההלכה אין מקום להסגיר פושע לארץ אחרת, עמדתו של השופט פרופ' מנחם אֵלון הייתה כי במדינת ישראל המודרנית – כחלק מהצורך לייסד יחסים בינלאומיים הדדיים, יש מקום וצורך להכיר בעקרון ההסגרה בין מדינות: כשם שרוצים אנו שיסגירו למדינת ישראל פושעים שפעלו נגדנו, כך יש להסגיר למדינות אחרות פושעים שפעלו נגד המדינה. אין כאן המקום להרחיב ולהאריך, ודי בכך שאני מפנה את הקורא לניתוחו המעניין של פרופ' אריה אדרעי, "'לא פוסק אני?!' – מנחם אלון: שופט או פוסק הלכה", בתוך: אריה אדרעי, דוד גליקסברג, אביעד הכהן, ברכיהו ליפשיץ, בנימין פורת (עורכים), הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אלון (ירושלים, תשע"ח-2018) [להלן – "ספר מנחם אלון"], בעמ' 45, 87 – 89, וזאת אגב פרשת נקש (בג"צ 852/82 ח"כ שולמית אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, (1987), והמאמר שכתב פרופ' אלון, על פרשה זו, "ביסוס המערכת המשפטית על דיני התורה (תגובה להשגות בעניין הסגרה)", תחומין, כרך ח (תשמ"ז), עמ' 304.
יד.2.8 מנהג האומנים (תקנות הקהל)
870. אפשרות נוספת למציאת מקור משפטי לדיני זכויות יוצרים היא דיני האומנים, כאשר הסוגיה הבסיסית המשמשת יתד לכך היא התוספתא המובאת במסכת בבא בתרא, דף ז, עמ' ב: "ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן (לקנוס את העובֵר)". ראה לעניין זה את דברי הרב חיים נבון במאמרו הנ"ל (פסקה 816 לעיל), פרק ה והמקורות המוזכרים שם.