871. עניין זה של תקנות הקהל, אף הוא רחב מאד, ואין כאן המקום להאריך. גם בסוגיה זו ראש המדברים הוא פרופ' מנחם אלון, שכתב רבות על הנושא (מאמרו הראשון והחשוב בנושא, הוא: "למהותן של תקנות הקהל במשפט העברי", בתוך: מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל (ירושלים, תשכ"ד), עמ' 1 – 54. בהרחבה דן בעניין פרופ' אלון בספרו המונומנטלי, המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (מהדורה שלישית, ירושלים, תשמ"ח), וזאת במסגרת הדיון במקורות המשפטיים של המשפט העברי, פרק 19, עמ' 558 ואילך). על ההקשר של היישום של חוק במדינת ישראל על פי דיני תקנות הקהל, כתב השופט את פסק דינו בעניין וילוז'ני (בג"צ 323/81 יוסף וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד לו (2) 733, בעמ' 740 – 742 (1982). וכן ראה את מאמרו הנ"ל של פרופ' אדרעי, בעמ' 55, וכן הערה 33, ובהמשכה בעמ' 56.
יד.3.8 תקנת חכמים
--- סוף עמוד 176 ---
872. מקור משפטי שלישי אפשרי הוא תקנת חכמים, וזאת מכח הסמכות הכללית של חכמים להתקין תקנות בענייני ממון, מדין הפקר בדין הפקר, או "חרם קדמון".
873. בעניין זה ראה את הדברים שכתב הרב חיים נבון במאמרו הנ"ל, פרק ו.
יד.4.8 דיני הקניין
874. יש שניסו למצוא במסגרת דיני הקניין הקיימים של ההלכה, אפשרות של הפעלת דיני זכויות היוצרים.
875. כך, הרב זלמן נחמיה גולדברג (ראה שני מאמריו שהוזכרו בפסקה 816 לעיל), ראה בדיני השיור בהלכה או בכלל לפיו "מי שנהנה מממון שהוציא חברו, ולא מגוף הממון, אלא שמחמת ממונו נסתובב הנאה לשמעון, מתחייב לשלם" (תחומין, שם, בעמ' 195).
876. הרב חיים נבון, במאמרו הנ"ל, בפרק ג, רואה בכך חידוש חשוב ובלשונו: "הרב זלמן נחמיה גולדברג סלל כאן נתיב חדש, וטען שאפשר לחייב אדם לשלם על הנאה, גם אם לא נהנה אפילו בעקיפין מחפץ ששייך לחברו, ודי שנהנה בכך שחברו הוציא ממון" (שם).
877. לעומתו, אומר הרב שלמה אישון (ראה המאמר המוזכר בפסקה 816 לעיל) כי אין מדובר בתפיסה מהפכנית של הרב זלמן נחמיה גולדברג, והוא מצא לכך מקורות בתוך ההלכה (ראה שם, פרק ב).
878. בהמשך, מסביר הרב אישון כי ניתן למצוא בתוך מקורות ההלכה בסיס לדיני זכויות יוצרים והקנייתה, וזאת, על פי הגדרת "דבר שיש בו ממש" ו"דבר שאין בו ממש" (שם, פרק ג).
יד.5.8 יורד לאומנותו של חברו – הסגת גבול מסחרית
879. אחת מהדוקטרינות המשפטיות, אשר בעזרתן השתמשו חכמי ההלכה, כדי לבסס את זכויות היוצרים, הוא התבוננות על העושה שימוש באותו ספר שנכתב או נדפס, כאשר השני מסווג כמי שיורד לאומנותו של חברו, והינו בגדר "מסיג גבול".