883. פרופ' נחום רקובר, ייחד את השער השני של ספרו לנושא זה, שכותרתו "ה'הסכמות' לספרים כיסוד לזכות היוצרים" (עמ' 123 ואילך).
884. מדובר בסוגיה רחבת היקף, שיש לה חשיבות היסטורית ומשפטית, ולא ניתן להקיפה במסגרת פסק דין זה.
885. על כל פנים, מאחר ואין מחלוקת שביחס למתדיינים שבפניי, לא הייתה "הסכמה" בפתיחת מקראות גדולות הכתר, לא ראיתי מקום להרחיב את הדיבור בעניין זה, והחפץ להעמיק – יעיין במחקרו החשוב של פרופ' רקובר, בספרו הנ"ל.
יד.9 סיכומו של פרופ' רקובר
886. לאחר שניסיתי לסקור, באופן כללי, את דיני זכויות היוצרים, ראיתי לנכון להביא, כמעט במלואו, את פרק הסיכום של פרופ' רקובר לספרו הנ"ל (עמ' 113 – 114):
"עמדנו בזה על המקורות לבחינות שונות בסוגיית 'זכות היוצרים'.
נוכחנו, כי הרעיון של 'גניבת דברים' והיחס השלילי אליו – עתיקי יומין הם ראינו כי 'הזכות המוסרית' (droit moral) של היוצר, שורשים קדומים לה במקורות העבריים. זכותו של היוצר לקריאת שמו על יצירתו נמצאת מעוגנת ביחסם של
--- סוף עמוד 178 ---
חכמינו אל 'האומר דבר בשם אומרו' מחד גיסא, ובהעמדתו של מי שאינו אומר דבר בשם אומרו בשורה אחת עם הגזלן מאידך גיסא; המייחס דברי אחרים לעצמו אף גרוע הוא מן הגוזל נכס חומרי. באיסור 'גניבת דברים' ראו חכמינו הגנה על ערך החכמה בכללה, כי 'המתלבש בטלית שאינה שלו' גורם, ש'אין יתרון לחכם מן הכסיל', ו'מיום שקמו 'חכמים' כאלה [=גונבי דברים], חכמת חכמים תסרח... והאמת נעדרת, ונתעוותו הדינים, ונתקלקלו המעשים'.
החיוב לומר דבר בשם אומרו לא נשאר חיוב מוסרי גרידא. יש שראו בגונב דברים משום 'גנב' – על התוצאות ההלכתיות הנובעות מכך; ויש שננקטו צעדים עונשיים נגד מי שפרסם ספר של אחר על שמו.
החובה לומר דבר בשם אומרו אינה פוסקת עם מותו של האומר. יתר על כן, לאחר מותו אף אין היוצר יכול למחול למי שחטא נגדו.
'הזכות המוסרית' לא הייתה מוכרת בחוק זכות היוצרים המחייב במדינת ישראל, שמקורו בחוק האנגלי. היוצר היה יכול למצוא תרופה – אם יש כזו – במסגרת פקודת הנזיקין האזרחיים, מקום שהמעשה יש בו משום הוצאת דיבה. וכבר נשמעו קולות בעד קביעת 'הזכות המוסרית' כזכות מוכרת במשפט הארץ [רקובר מביא ספרות משפטית ופסיקה בעניין זה, בהערה 1, שתחילתה בעמ' 113, והמשכה בעמ' 114]. אף במדינות אחרות טרם הוכרה 'הזכות המוסרית' באותו היקף שניתן לזכותו החומרית של המחבר. ההצעה לאמנת ברן, נוסח רומא, משנת 1928, מדברת על זכות זו, וקובעת, כי 'ללא תלות בזכות היוצרים אשר למחבר, ואפילו לאחר שהועברה אותה זכות לאחר, יהיה המחבר זכאי, במשך כל ימי חייו, לטעון לזכותו על היצירה כמחברה, ולהתנגד לכל סילוף'; ובאמנת ברן, נוסח בריסל, משנת 1984, הוכרה זכות זאת. ברם, הוראה זאת לא קיבלה תוקף חוקי בכל המדינות החברות לאמנה."