הענקת הזכות לאחר מותו של המחבר היא זו שמקנה את האופי ה'נצחי' לזכות זו, שהצרפתים מדברים עליה ב'droit moral'.
דומה, שבעקבות דברים אלה מן הראוי לתקן את החוק ולהבהיר, כי זכות זו אינה בטלה עם מותו של המחבר.
אף אמנת ברן, שהעניקה את הזכות המוסרית רק לתקופת חייו של המחבר, תוקנה בנוסח שטוקהולם ופריס, ועל פי התיקון הזכות ניתנת גם ליורשים, והיא מקבילה לזכות החומרית של היוצר."
890. פרופ' רקובר, מציג בהמשך סיכומיו את עמדת המשפט העברי, כדלקמן (עמ' 116 – 117):
"ומכאן – לזכויות האחרות של היוצר. בתקופה האחרונה אנו עדים לכמה וכמה תשובות, שהשיבו חכמי ישראל בשאלות אלה. אם כי היסודות הרעיוניים בדבר זכות היוצר קדומים הם, הרי העמדת הבניין על גבי היסודות הללו ופיתוחם של הרעיונות הללו באו בפסיקה שבתקופה המאוחרת. יש להניח, כי אותם גורמים כלכליים-תרבותיים שהביאו לפיתוחם של דיני זכות היוצרים בכללם, הביאו גם לבחינת הזכויות הללו אצל דייני ישראל, והללו ביססו את זכות היוצר על פי המקורות העבריים, אבל בלי התעלמות מן הדין הנכרי השורר במקומם.
לעניין זכותו של המחבר בהדפסת יצירתו, יש שהכירו בזכות זו בהיקף רחב ביותר, כזכות העומדת למחבר וליורשיו בלא כל הגבלה; זכות, שאף אינה קשורה בהוצאת
--- סוף עמוד 180 ---
'כתב איסור' מפורש, ואינה מוגבלת למדינתו של המחבר בלבד. דעתם של אלה היא, כי הגבלת זכותו של המחבר היא דבר שהשכל מכחישו; וכי 'השכל הישר' מורה לנו, כי מי שטרח ויגע עד שחידש חידוש – מן הראוי שייהנה מכך הוא ויורשיו אחריו, כנחלה שאין לה הפסק. והוא הדין לזכותו של המחבר להעביר את זכותו לאחרים. כיוון שזכות ההדפסה היא למחבר, הרי שיכול הוא להתיר לאחרים את ההדפסה, אם בהיתר כללי, ואם בהיתר מסויג.
יש שהסתמכו על הדין הנכרי, והסיקו, שאם הדין הנכרי מגן על היוצר, הרי בוודאי יש לנהוג כן לפי הדין העברי; וכי כיוון שהכרה בזכותו של המחבר היא עניין שהיושר מחייב – יש לאמץ את הדין הנכרי.
אמנם יש שהגבילו את זכותו של המחבר לאחר שהדפיס את חיבורו, וכבר מכר את ספריו. כאן קבעו, שאין למחבר זכות לאסור, לאחר מכן, הדפסה נוספת של הספר בידי אחרים. בהקשר זה המגבילים את זכותו של המחבר מזכירים את עזרא הסופר, ש'תקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר' (בבא בתרא כא ע"ב), מבלי שתישמע הטענה בדבר הסגת גבול. כמו כן המגבילים מסתמכים על ההלכה שנאמרה לעניין לימוד תורה, הקובעת: 'מה אני בחנם אף אתם בחנם' (נדרים לז ע"א); כלומר, אסור ליטול שכר בעד הרבצת תורה; ואין התורה קרדום לחפור בה."