(1) סטרגנל סבר כי בקרעים מסויימים המשפטים הם בני תשע שורות וחיבורם הוא על-כן לאורך. התובע הגיע לכלל דיעה, אחרי מחקר, כי בקטע הרלוואנטי המשפט הוא בן 18 שורות, וכי על-כן יש לחבר את הקרעים לרוחבם. מובן הוא כי השוני בחיבור השפיע מהותית על תוכן המגילה;
(2) קטע אחר חובר משישה קרעים קטנטנים, והתובע הסביר כי דרך החיבור כולה היא ספקולציה. היא הייתה תלוייה בשאלה אם יש להשלים אות חסרה בא' כסברת סטרגנל, כך שהמילה תקרא 'אורות', או שמא יש למלא את החסר על-ידי האות 'ע', כך שהמילה תקרא 'עורות'. לאחר מחקר הלכתי בדבר טוהרת העורות בתקופה הנ"ל, הגיע התובע לכלל דיעה כי מדובר ב'עורות'. הוא הרכיב את הקטע על סמך הנחה זו, ומובן כי התוכן הוא שונה לחלוטין מהתוכן שהיה מתקבל לו חוברו הקרעים על-סמך ההנחה כי המילה הנדונה היא 'אורות'".
953. נושא נוסף שנידון בפרשת קימרון, שאף הוא הועלה כטענת הגנה על ידי ב"כ הנתבעים בעניין שלנו, מוכתר במילים אלה: "האם מדיניות משפטית ראויה מצדיקה שלילת ההגנה מכוח דיני זכויות היוצרים?" (עמ' 834, בין האותיות א-ב).
954. וכך מוצגת טענת המערערים דשם (הדומה לטענת הנתבעים כאן), ותשובת בית המשפט העליון, אשר אותה אני מאמץ גם בתיק זה (פרשת קימרון, פסקה 15, עמ' 834, מול האות ב – עמ' 835, מול האות ה):
"המערערים מוסיפים וטוענים כי מדיניות משפטית ראויה מחייבת את המסקנה שהטקסט המפוענח אינו יצירה מקורית ואינו מוגן על-פי דיני זכויות היוצרים. לדבריהם, הקביעה כי לקימרון זכות יוצרים בטקסט המפוענח מקנה לקימרון מעמד של מונופול במסמך בעל ערך היסטורי, שהוא חלק מהמורשת התרבותית של העם היהודי. מעמד זה עלול להרתיע חוקרים אחרים מלבדוק ולבקר את עבודת השחזור של הטקסט ולפגוע במחקר של המגילות הגנוזות בעתיד וכן באינטרס הציבורי. לטענתם, אפילו אם קיימת הרגשה ש'נעשה למשיב עוול', דיני זכויות היוצרים אינם המקור המתאים לתיקונו של עוול זה. מטעמים אלה
--- סוף עמוד 194 ---
מבקשים המערערים לקבוע שלא ניתן לזכות בזכות יוצרים בטקסט המפוענח וממילא, שאין בידי קימרון זכות כזאת.
בטענות אלה של המערערים אין ממש. הבהרנו למעלה שאין לקימרון זכות ב'חומר הגלם' – קרעיה של המגילה גופם – והוא אף אינו דורש זאת. זכות היוצרים שלו בטקסט המפוענח אינה מונעת מאיש את האפשרות לחקור את קרעי המגילה, לסדרם, לפענח את הכתוב עליהם ולהשלים את החסר שבין הקרעים בדרך אחרת מזאת שבה הלך קימרון, וכן לפרסם את תוצאות עבודתו ואף לזכות בהגנה של זכות יוצרים. כביכול, לפנינו משוואה רבת "נעלמים" שכל אחד מן הבאים לפותרה רשאי לנסות ולהציב במקומם "ערכים" שונים. המערערים מוסיפים וטוענים כי עדיין יש לחשוש שבעל זכות היוצרים בטקסט המפוענח ישתיק חוקרים שיבואו לבקר את עבודתו בטענה שהם מפרים את זכות היוצרים שלו, ובכך ייפגע חופש המחקר האקדמי פגיעה קשה. אין להקל ראש בטענות אלה. בעבר עמדתי על החשיבות שיש לייחס להגנה על המחקר האקדמי, תוך שציינתי כי 'מחקר, לימוד והוראה בכל תחומי הרוח האנושית, שאין עליהם אזיקים, מרוממים את הפרט בחברה ועמו את החברה כולה. זה גם מימוש של צורך אנושי בסיסי' (ראו ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 221, בעמ' 335). אכן, מדובר במאבק בין אינטרסים, העומדים לפעמים זה מול זה – זכותו של היחיד להגנה על פרי יצירתו מול זכותה של החברה להוסיף ולשגשג על הקרקע הפורייה של העבר – שבינהם יש לאזן. אולם במקרה הנדון אין צורך לדון באיזון הראוי, שכן אין יסוד לחשש. כמו שנאמר: