1131. ראוי לציין את הדברים שהוסיף גרינמן לאחר הבאת הפסיקה הקודמת, בדבר תכליתו ומטרתו של החוק החדש, משנת 2007, כדלקמן (שם, בעמ' 844-845):
"הסטנדרט האובייקטיבי החדש, המחייב ייחוס יצירה ליוצר בהיקף ובמידה 'הראויים בנסיבות העניין', יחזק את הזכות לייחוס. לאורו, ייתכנו מקרים שבהם ייקבע כי למרות שמקובל לא לייחס מסוג מסוים ליוצריהן, אם בכלל או בנסיבות מסוימות, מדוב בנוהג פסול, וכי ראוי לחייב מתן ייחוס על אף קיומו. כך נעשה בצרפת לגבי שימוש בצילום בפרסומת מסחרית. עם זאת, יש לצפות כי הנוהג עדיין יילקח בחשבון בעת בחינת השאלה אם ראוי לחייב ייחוס, ועדיין ייתכנו מקרים שבהם ייקבע כי לא קיימת חובה כזו. זאת, בהתחשב בסוג היצירה, סוג השימוש ואופי אמצעי המדיה שבו נעשה השימוש".
--- סוף עמוד 229 ---
1132. המילים הבאות בחוק המטילות חובה על היוצר השני להזכיר את יצירתו של היוצר הראשון "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין", מוסברות על ידי גרינמן באופן הבא (שם, בעמ' 845): "... "ציון שמו של היוצר כשלעצמו אינו עומד בהכרח בחובת הייחוס, שכן על הייחוס להיות בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות המקרה. ציון שמו של סופר באותיות קטנות על העמוד הפנימי של ספרו לא ייחשב לציון בהיקף ובמידה הראויים. באופן כללי, ניתן לומר כי הציון צריך לאפשר למי שקורא ביצירה, למי שמאזין בה או צופה בה, למי שרוכש עותק שלה או שמשתמש בה בדרך אחרת, לדעת מי היוצר ולהבחין במהות תרומתו ליצירה" (הקו הוסף על ידי).
1133. החובה לאזכר בצורה ברורה הודגמה בפרשת קימרון שבה קבע השופט טירקל כי "אזכור של 'עמית' בלי לציין את שמו, ובלי לציין שהיה כאן מעשה יצירה של הטקסט המפוענח הוא ביזיון ולעג לרש. 'אזכור' שכזה, לרבות הטענה שדי בו כדי לקיים את מצוות הפקודה – אם לא את החובה האנושית-המוסרית – מעליב אף יותר מאי-אזכור. אין צורך להכביר מילים על כך שאין במילים שצוטטו – שהן שתי שורות הנבלעות בתוך מבוא בן אחד-עשר עמודים, והמרוחקות מן הדף שבו פורסם הטקסט המפוענח, בלי אזכור שם – כדי לקיים את מצוות קריאת שמו של המחבר על יצירתו 'בהיקף ובמידה המקובלים'. המסקנה היא שהמערערים פגעו בזכותו המוסרית של קימרון" (צוטט לעיל בפסקה 957).
1134. כאשר מדובר בציטוט או בהתייחסות ממוקדת ליצירתו של יוצר ראשון, על היוצר השני לאזכר את שמו ליד הציטוט או בסמוך לו (גרינמן, שם, בעמ' 845; הוא מפנה, בהערה 128, לפרשת קפלנסקי הנ"ל).