1135. יש משקל לשאלה מהי התרומה של היצירה הראשונה, כפי שבאה לידי ביטוי ביצירה השנייה. לכן, אם היצירה הראשונה תרמה ליצירה השנייה, על האזכור להיות מובא בהבלטה כיאה לתרומה (שם, בעמ' 845-846; כאשר מדובר בתרומה שולית נקבע כי אין מקום וצורך למתן ייחוס, כמובא בדוגמא של פסק דין של בית משפט השלום המוזכר בהערה 129, שם).
יט.2 תמצית טענות הצדדים
1136. התובע טען כי לא ניתן לו קרדיט, שכן ההתייחסות הייתה למפעל מקראות גדולות הכתר ולא לשמו פרופ' מנחם כהן אשר הוזכר רק במפתח ביבליוגרפי שבספר, וגם שם לא תחת השם "כהן", אלא תחת האות "מ" של "מקראות גדולות הכתר", או "ת" "תקליטור הכתר".
1137. כמו כן שמו לא הוזכר ברשימת החוקרים המופיעה בסוף הספר (עמ' 712-714).
1138. מנגד, הביאו הנתבעים כעד מומחה את פרופ' אביעד הכהן, שהתיזה המרכזית שלו הייתה שאין נוהלים קבועים ואין הוראות נוקשות לעניין מתן קרדיט למדעי היהדות. לדבריו, ביישום אמת המידה זו על טענות התובע, לא הוכח כי נפגעה זכותו לקרדיט.
יט.3 דיון – על אי מתן קרדיט לפרופ' מנחם כהן בספר
1139. עמ' 10 בספרם של התובעים צוטט פעמים רבות לאורך פסק דין זה (ראה פסקאות: 256, 268, 277, 464א, 690 ו-692) והובא במלואו בפסקה 1121 לעיל.
--- סוף עמוד 230 ---
1140. כבר כאן באזכור הראשון צודקות באות כוח התובע כי היעדר ההערה הביבליוגרפית מפנה למילים "מקראות גדולות הכתר" יחד עם ציון שמו של פרופ' מנחם כהן, מהווה פגיעה בקרדיט הראוי לפרופ' כהן.
1141. הדבר בולט עוד יותר כאשר בחדא מחתא מוזכרים מספר מהדירים של הרמב"ן בשמם, ואילו שמו של פרופ' כהן נפקד. הכוונה היא לקטע המופיע במבוא של הספר בעמ' 87 (הקווים הוספו):
"רוב העוסקים בפירוש רמב"ן ראו את שני כתבי היד האלה [כתב יד מינכן 138, כתב יד מינכן 137 – כמפורט בעמ' 86 בספר] ככתב יד אחד. שטיינשניידר תיאר את שני החלקים כאחד בקטלוג שערך, וגם בקטלוג הנכון מתצלום כתבי יד נאמר כי כתב יד מ הוא המשכו של כתב יד כ. כהנא וסבתו דנו ברשימת התוספות והשתקפותה בכתב היד ולא הבחינו בין שני חלקיו. מפעל 'מקראות גדולות הכתר' בחן את כתבי היד של רמב"ן והחליט להעמיד כנוסח היסוד של פירוש רמב"ן לתורה את כתב יד מינכן על שני חלקיו".
1142. הדבר כמעט מנקר את העין, והקורא עומד ותמה: שטיינשניידר, כהנא וסבתו הם יוצרים אשר הכריעו והחליטו באיזה כתב ביד להשתמש. ולעומת זאת, כאשר מדובר בקביעה כי כתב יד מינכן ישמש כנוסח היסוד של פירוש הרמב"ן, נעשה הדבר באופן עלום על ידי גוף בשם "מפעל מקראות גדולות הכתר".