112. טענת התובע כי הוא חוקר ששמו היה צריך להיות מופיע ברשימת המפתחות, נענית על ידי ב"כ הנתבעים בכך שהתובע מעולם לא פירסם כל פרסום מדעי על פרשנות המקרא בימי הביניים, בכלל, ובענייני הרמב"ן ותוספות הרמב"ן, בפרט, ועל כן לא היה מקום להוסיפו ברשימת החוקרים (סעיף 130 לכתב ההגנה).
ד.6 הכנס האקדמי לציון הופעת הספר
113. הנתבעים רואים בכנס האקדמי להשקת מחקרם של הנתבעים פעולה לגיטימית שלא הייתה בה כל הפרה של זכויות התובע (סעיף 134 לכתב ההגנה).
114. ב"כ הנתבעים רואה במכתב שנשלח כדי למנוע את הכנס "ניסיון להלך אימים על מרצים בכירים בתחום מדעי היהדות" והם רואים מעשים אלה בחומרה, תוך ציון כי "מעבר להיותו פגיעה בחופש הביטוי, זהו ניסיון נואל וחמור לחנוק את חופש היצירה האקדמי, תוך התנהגות שאינה מכבדת את התובע בלשון המעטה" (סעיף 135 סיפא לכתב ההגנה).
115. מבחינת הנתבעים, הם אלה שנפגעו בשמם הטוב עקב המכתבים של התובע לפני הכנס האמור. שמם הטוב של הנתבעים הוא רכושם המדעי החשוב ביותר, והם שומרים לעצמם את מלוא זכויותיהם וטענותיהם (סעיפים 136-137 לכתב ההגנה).
ד.7 אחריות הנתבעת 3 – מכללת הרצוג
116. בפרק הבא שבכתב ההגנה מתייחסים ב"כ הנתבעים, עורכי הדין גלעד קורינאלדי וטליה גרינשטיין, לאחריות הנתבעת 3, היא מכללת הרצוג. בכתב הגנה מאשרים ב"כ הנתבעים כי מכללת הרצוג היא המו"ל שלה ספר וכי באתר האינטרנט שלה פורסם המחקר של הנתבעים 1 ו-2 (סעיף 139 לכתב ההגנה), וטענתם הבסיסית היא כי כל הפעולות של מכללת הרצוג נעשו "בהתאם לכל נוהל ומנהג מקובלים בהתקשרות שבין חוקר-מחבר לבין גוף אקדמי העוסק בהוצאה לאור", ולכן, מאחר ומכללת הרצוג פעלה בכל הזהירות הנדרשת כדי למלא את חובתה, הן כמו"ל והן כגוף אקדמי, אין לייחס לה אחריות בתיק זה (סעיף 139), וזאת בנוסף לכך שמכללת הרצוג מצטרפת לכל הטענות של נתבעים 1 ו-2 (סעיף 140 רישא).
117. ב"כ הנתבעים מוסיפים שמכללת הרצוג ערכה בחינה פנימית אקדמית של הנושא והגיעה למסקנה כי לא נפל כל פגם ו/או הפרה במעשיהם של הנתבעים 1 ו-2, אשר פעלו בהתאם לנהוג ולמקובל במחקרים בתחום זה ולמקובל בענף, על פי החוק (סעיף 140 סיפא), וכי לעניין זה הם שומרים לעצמם את הזכות להגיש חוות דעת מקצועיות מתאימות.
118. אשר לטענות בדבר הפניות לרשימות ביבליוגרפיות במחקר של הנתבעים, נטען בכתב ההגנה כי אלו נערכו על ידי עורך לשוני מומחה (שאין לו נגיעה לתובע), וזאת, על פי אמות מידה מקובלות ואחידות וללא כל פניות, ולא על ידי הנתבעים 1 ו-2, ולכן, הטענות בעניין זה כנגד כל הנתבעים הן חסרות כל בסיס (סעיף 142).