190. פרק ד לכתב התשובה מוכתר במילים "השימוש שעשו הנתבעים במקראות גדולות הכתר אינו מורשה, אינו מותר ואינו הוגן!".
191. באי כוח התובע מתייחסים לטענות הנתבעים בכתב הגנתם, בעניין הזכויות הקנייניות, ומכנים אותם "כחלק מאסטרטגיית ההטעיה" (סעיף 38 רישא לכתב התשובה), כאשר עמדת הנתבעים מוצגת בכך שלטענתם אוניברסיטת בר אילן אישרה את השימוש שהם עשו במקראות גדולות הכתר, ואף סייעה במימון המחקר שלהם. הנתבעים מתבססים על מענק המחקר שקיבלו מאת הקרן הלאומית למדע של האקדמיה הלאומית למדעים, באמצעות "צינור" שהוא – רשות הפיתוח של אוניברסיטת בר אילן.
192. על כך עונים באי כוח התובע, בסגנון זה (סעיף 39 לכתב התשובה; הקו במקור):
"ברם, לפנינו מניפולציה זולה מבית היוצר של הנתבעים שכן התובענה דנא איננה בעילת הפרת זכויותיו הקנייניות של פרופ' כהן אלא זכויותיו המוסריות (ועילות נוספות), ומשכך – אפילו הייתה האוניברסיטה מאשרת את השימוש שעשו הנתבעים במקראות גדולות הכתר כטענת הנתבעים (והדבר מוכחש מחוסר ידיעה) – אין בכך כדי להסביר ו/או לרפא את אי מתן הקרדיט הראוי לפרופ' כהן, סילוף יצירותיו וחוסר תום ליבם של הנתבעים בהסתרת אופן השימוש, היקף ההעתקה והשינויים שעשו בתקליטור".
193. אחת מן הטענות המרכזיות של באי כוח התובע היא כי התביעה ממוקדת בזכויות המוסריות של התובע, ולא בזכויות הקנייניות. לפיכך, מועלית על ידי באי כוח התובע, כלפי באי כוח הנתבעים, טענה זו (סעיף 40 לכתב התשובה): "ניסיון הנתבעים להסיט את הדיון פעם אחר פעם מהפרת זכויותיו המוסריות והפגיעה במוניטין של פרופ' כהן אל שאלת הפרת זכויותיו הקנייניות לוקה בחוסר תום לב משווע, שכן הנתבעים עצמם יודעים גם יודעים כי עסקינן בתובענה שעוסקת בהפרת זכויותיו המוסריות של פרופ' כהן (סע' 92 לכתב ההגנה). דוגמא מצוינת לדרך הטעיה זו שנקטו בה הנתבעים היא טענתם להגנת 'שימוש הוגן', זאת בזמן שבאותה נשימה ממש ציינו הנתבעים בעצמם כי לטענה זו אין רלוונטיות להליך דנן אשר איננו עוסק בהפרת זכויות קנייניות".
194. טענת הנתבעים כאילו קיבלו אישור מאוניברסיטת בר אילן לעשות שימוש ביצירות מקראות גדולות הכתר מוכחשת על ידי התובע מחוסר ידיעה, יחד עם טענה מדוע לא צורף אותו מסמך נטען (סעיף 41 לכתב התשובה). על כל פנים לידיעת פרופ' כהן, הנתבעים מעולם לא פנו מראש, לא ביקשו וממילא לא קיבלו אישור מאוניברסיטת בר אילן לעשות שימוש ביצירות מקראות גדולות הכתר, וקבלת מימון מהקרן הלאומית למדע של האקדמיה הלאומית למדעים, באמצעות הצינור של רשות הפיתוח של אוניברסיטת בר אילן, אין בו, לשיטת התובע, כדי להוכיח