243. כנגד טענות נתבעים כי נוסח פירוש הרמב"ן במהדורת הכתר, על הטקסט המילולי, עזרי הטקסט וסימוני תוספות הפירוש, כל אלה אינם ייחודיים, ולכן, אין לתובע זכויות בהם – עונות ב"כ התובע, כי יש מקוריות רבה בטקסט שההדיר כהן, ועל כן, הוא זכאי להגנת דיני זכויות היוצרים (סעיף 19 לסיכומי התובע). בכל מקרה, גם טענה זו של הנתבעים מתייחסת אך ורק לניקוד, לפיסוק ולסימון מראי המקומות; מכאן מסיקות ב"כ התובע, כי הנתבעים מודים בייחודיותם של יתר עזרי הטקסט (סעיף 20 לסיכומי התובע).
244. לעניין הייחודיות של עזרי הטקסט, אשר באה לידי ביטוי בכך שהצבתם ומיקומם מבטאים עבודה פרשנית, שהיא היצירה המוגנת על פי דיני זכויות היוצרים, מזכירות ב"כ התובע, את דברי הרב ד"ר ברנדס, ראש מכללת הרצוג (נתבעת 3), שהעיד כי פיסוק היא פעולה פרשנית בכל טקסט ודברים אלה חלים על יתר עזרי הטקסט כולם (סעיפים 21-22 לסיכומי התובע).
--- סוף עמוד 53 ---
245. ב"כ התובע מתמודדות עם הטענה, לפיה כהן עצמו העתיק את רוב מראי המקומות ממהדורת שעוועל של הרמב"ן (שקדמה למהדורת הכתר בשנים רבות), והן מדגישות, כי במהדורת הכתר נכללו מראי מקום רבים שלא הופיעו במהדורות שקדמו להן, וכולן נקבעו על פי בדיקה עצמאית של מפעל הכתר; ובכל מקרה, בשלב הראיות, לא הביאו הנתבעים הוכחות לסתור טענה זו (סעיף 23 לסיכומי התובע).
246. לשיטת התובע, עצם ההודאה של הנתבעים בכתב הגנתם ביוקרתה ובאיכותה של מקראות גדולות הכתר, ובכבודן ועצמאותן של יצירות מקראות גדולות הכתר, בספר ובאתר, יש בה כדי להוות הודאה מטעם הנתבעים, כי התקיים התנאי של דרישת המקוריות על פי דיני זכויות היוצרים (סעיף 24 לסיכומי התובע).
247. עצם טענת הנתבעים, כאילו ביקשו אישור מאוניברסיטת בר אילן – בעלת הזכויות הכלכליות במקראות גדולות הכתר – לשימוש שעשו למקראות גדולות הכתר, מהווה, לשיטת התובע, "הודאת בעל דין מטעם הנתבעים לקיומן של זכויות יוצרים ביצירות אלה" (סעיף 25 סיפא לסיכומי התובע).
248. מבחינה סגנונית, מתוארת טענת הנתבעים, כי מקראות גדולות הכתר, הן נחלת הכלל ואינן מוגנות בזכויות יוצרים, כי הטקסט התנכ"י שייך לבורא עולם ופירוש הרמב"ן אינו שייך לאף אחד, במלים אלה: "טענה מופרכת" (סעיף 27 רישא לסיכומי התובע); או "טענה כה מגוחכת עד כי אינה ראויה להתייחסות" (סעיף 28 לסיכומי התובע). בהקשר זה, מוסיפות וטוענות באות כוח התובע, כי אם אכן מדובר בנחלת הכלל, לא מובנת טענת הנתבעים כאילו קיבלו אישור מאוניברסיטת בר אילן להשתמש במקראות גדולות הכתר; על כל פנים, עצם קבלת האישור, לטענת הנתבעים, יוצרת מניעות, והנתבעים מושתקים מלטעון טענת "נחלת הכלל", ביחס ליצירות המוגנות שיצר פרופ' כהן (סעיף 29 לסיכומי התובע).