276. תחילה נטען, כי יש התעלמות מפרופ' כהן, כבר ב"פתח הדבר" בספר, שבו מצאו לנכון הנתבעים להודות ל-9 מוסדות וגופים שונים ול-21 בני אדם, "אולם לא מצאו לנכון לתת כל קרדיט בגין השימוש הנרחב ביותר שעשו בספר המפר בנוסח מק"ג הכתר ובשיטות עבודה של מפעל הכתר – לא לתובע ולא למפעל מק"ג הכתר" (סעיף 79 סיפא).
277. בסעיף 80 רישא לסיכומי התובע מתוארת השמטת הקרדיט של התובע בספר, באופן הבא (הקווים במקור):
"הפעם הראשונה בה 'טורחים' הנתבעים לציין את השם 'מקראות גדולות הכתר' הנה בעמ' 10 לספר המפר שם הם כותבים: 'נוסח הפנים שקבענו בספרנו יסודו בנוסח 'מקראות גדולות הכתר', ואת הנוסח הזה שינינו במקום הצורך והתאמנו לגרסת רוב כתבי
--- סוף עמוד 60 ---
היד'. הנתבעים טוענים בעזות מצח שאמירה זו מהווה מתן קרדיט. אמירה זו, לא רק שאינה ראויה להיקרא קרדיט, אלא שהיא מלאכת מחשבת של השמצה!! – מצד אחד – מזכירים את מקראות גדולות הכתר, אך אינם מזכירים את מנחם כהן. מזכירים את מקראות גדולות הכתר אך משמיצים אותו בכך שאינו מדויק ואינו תואם את כתבי היד. מתייחסים למקראות גדולות הכתר כנוסח יסוד, מונח המשמש לכתב יד ולא למהדורה מדעית, ואינם מדווחים נכונה על היקף ואופן השימוש שנעשה במהדורת הכתר. למשפט זה בספר המפר ראוי הביטוי: טוב שלא היה נכתב משנכתב! כמו כן, בניגוד לנהוג בכתיבה מדעית, לפיו בפעם הראשונה שספר מוזכר, מצוין שמו המלא של הספר ופרטיו כגון, כרכים, עורך, מהדיר, הוצאה ועוד – הרי הנתבעים נמנעו ממתן אזכור מלא של מקראות גדולות הכתר לא בגוף הטקסט, לא בהערה ואפילו לא על ידי הפניה ביבליוגרפית".
בהתבסס על ציטוט קטע גדול מעדות פרופ' עופר (מצוטט בהמשך סעיף 80 לסיכומי התובע), טוענות ב"כ התובע כי הוא לא סיפק כל נימוק להימנעות מאזכור שמו של פרופ' כהן בספר, והפנה לרשימה הביבליוגרפית, ולטענת ב"כ התובע בכך יש "ראיה חותכת לכך שהמדובר במעשה מכוון של הנתבעים" (הסיפא של סעיף 80 לסיכומי התובע; הקו במקור).
278. ב"כ התובע מנתחות את המשך האמור בעמ' 10 לספר, ודווקא ממנו מסיקות הן כי אין מדובר בקרדיט, אלא בהיפוכו של דבר, כלשונן (סעיף 81 לסיכומים; הקווים במקור):
"בהמשך אותה פסקה בעמ' 10 כוללים הנתבעים מצב שווא מטעה לגבי העתקת עזרי הטקסט מן הכתר וכותבים: 'אימצנו כמה מעקרונות ההדרת הטקסט הנהוגים ב'מקראות גדולות הכתר': מילים מן הפסוק הנדון המובאות בדברי רמב"ן סומנו באות עבה. לרוב הבאנו את סימני הפיסוק וניקוד העזר שבמהדורה זו, והוא הדין בדרך כלל לגבי מראי המקומות לפסוקים ולמובאות מספרות חז"ל'. דברים אלה הם בדיוק ההיפך מקרדיט ראוי, שכן הקורא הסביר מקבל מהם תמונת מצב 'מוקטנת' ומעוותת על השימוש שנעשה בפועל במהדורת הכתר. כך, תחת שיכתבו הנתבעים כי העתיקו את הטקסט של מק"ג הם נוקבים בניסוח פתלתל 'אימצנו כמה מעקרונות', ממנה מבין הקורא שלאחר 'אימוץ חלק קטן מהעקרונות' של מהדורת הכתר – הם יושמו לפרטיהם באופן עצמאי על ידי הנתבעים בספרם – ולא היא. זאת ועוד, סגנון הכתיבה 'לרוב הבאנו' ו'בדרך כלל' מייצג מצג של שיפור מתוך שיקול דעת – ולא היא. בחקירתו נשאל עופר לגבי הניסוח המטעה והחסר הנ"ל וטען בציניות ראויה לגינוי שבפסקה זו יש פירוט יתר... הנתבעים אשר העתיקו לספרם המפר כ-20,000 סימנים מתוך מקראות גדולות הכתר, אינם מתבלבלים כאשר הם טוענים כי פסקה של 40 מילים בספר בן 700 עמודים היא 'פירוט יתר'. הניסוח הפתלתל של תיאור השימוש בעזרי הטקסט מעיד כמה מחשבה השקיעו הנתבעים בניסיון להקטין ולגמד את מקראות גדולות הכתר".