294. בנוסף לטענות לעניין הדוגמאות מסכמות ב"כ התובע כי מעדותו של פרופ' אביעד הכהן התברר כי רמת ההיכרות שלו עם היצירות של מקראות גדולות הכתר היא מוגבלת, שכן אלה אינן נמצאים בביתו, והוא עיין בהם בספריה הלאומית, ולכן, מסקנתן היא, כי מצב זה אינו מאפשר "אפילו לאדם בעל יכולות כשלו, להעריך את היקף ההעתקה והסילוף שעשו ממנה הנתבעים, וגם מטעם זה נשמט הבסיס תחת טענותיו ומסקנותיו ב'חוות דעתו' באשר להיקף ואופי השימוש שעשו הנתבעים ביצירות התובע" (סעיף 109 סיפא).
295. הפרק על חוות דעתו של פרופ' אביעד הכהן מסתיים במילים אלה (סעיף 110): "לפיכך, אין ליתן כל משקל למסמך המתיימר להיות 'חוות דעת' מטעם פרופ' אביעד הכהן".
296. ככל שמדובר בחוות דעתו של פרופ' משה בר אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, נטען על ידי ב"כ התובע כי בחוות דעתו הוא לא ציטט, ולו פעם אחת, לא מהספר לא מכתב התביעה ולא מכתב ההגנה, ואף לא מכתב התשובה, ולכן, טענת באות כוח התובע היא, כי פרופ' בר אשר לא התייחס למסמכים אלה באופן מקצועי ומשמעותי (סעיף 111 לסיכומי התובע).
--- סוף עמוד 64 ---
297. בהמשך נטען, כי פרופ' בר אשר, עצמו, העיד מספר פעמים, כי לא קרא את הספר בשלמותו. לשיטתו, די בכך שראה בתביעה כתביעה קנטרנית ומרושעת, וכל הסיפור הוא סיפור הזוי (סעיף 112).
298. עניין מרכזי, ששייך לתחום מומחיותו של פרופ' בר אשר, הם עזרי הטקסט, אך הוא לא ידע מהם בדיוק עזרי הטקסט (סעיף 113). כמו כן, הוא לא ידע את ההבדל בין תקליטור הכתר לבין המהדורה המקוונת והמודפסת (סעיף 114).
299. לטענת התובע, בדבר קיום הכנס של השקת הספר, שגם בו נפגע שמו של התובע, פרופ' כהן, ולעניין השתתפותו של פרופ' בר אשר כיו"ר הכנס, הייתה תשובת העד כי "כיוון שידעתי שיש ספרים בכתר שיוסי עופר הכין אותם ושמו לא קורא עליהם". כמו כן, אישר העד, פרופ' בר אשר, כי לא פנה לפרופ' כהן לבדוק את טענותיו, כיוון שכך הצהיר שהוא יודע מי זה יוסי עופר (סעיף 115). בהקשר זה מציינות ב"כ התובע, כי לפרופ' בר אשר הייתה היכרות מוקדמת עם פרופ' עופר, כתלמיד שלו לתואר מוסמך וכמנחה שלו בדוקטורט, ובעבודתם המשותפת באקדמיה ללשון העברית. כמו כן, השתתף פרופ' בר אשר באירוע משפחתי של פרופ' עופר. מכאן, שהיכרות זו השפיעה באופן מהותי על חוות דעתו של פרופ' בר אשר (סעיף 116).
300. לבסוף, טוענות באות כוח התובע כי פרופ' בר אשר גיבש עמדה מוקדמת שלילית ביחס לפרופ' כהן התובע, וכינה את התביעה "רדיפת בצע" והוסיף כי אם "לרדיפת בצע מצטרף גם כבוד אז זה מעשה מביש" (סעיף 118).