83. זכויות האדם על מכונן תעמודנה, ובמלוא עוצמתן, גם בימי מלחמה וחירום, אלא שמצב של מלחמה וחירום יש בו כדי להשפיע על ההגבלות שניתן להטיל על מימושן. השאלה שאלה היא של מינון, ולא הרי מינון בעת שלום כהרי מינון בעת מלחמה. בעת שלום תפרח הזכות ותפיץ ריח ניחוח מלוא כל הארץ, לא כן בעת מלחמה או בעת שסיכוני ביטחון אורבים תדיר לתושבי המדינה.
נזכור נא, אל נשכח: זכויות שניתנו ליחיד במדינה דמוקרטית לא יתקיימו באין מדינה ובאין חיים לאזרח. נוהגים אנו לרומם - ובצדק כך - את זכויות היסוד של היחיד, את כבוד האדם, את עקרון השיוויון ועימהם ערכי-יסוד אחרים ששיטת המשפט שלנו טובלת בהם. זכויות ועקרונות אלה חשובים הם מכל חשובים. נעלים הם
--- סוף עמוד 154 ---
מכל נעלים. בלעדיהם לא תיכון מדינה דמוקרטית ראויה לשמה. אך עצם קיומה של המדינה וזכותו של היחיד לחיים נעלים וחשובים הם מכל אלה. באין מדינה לא תהא תקומה לזכויותיו של היחיד, ואסור להן לזכויות יסוד של היחיד כי תהינה קרדום לחתור בו תחת קיומה של המדינה. השוו: ע"ב 1/65 ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 365, 388, 390; ע"ב 2/84 ניימן נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד לט(2) 225. כך בקיומה של המדינה וכך בסיכוני חיים של בני המדינה. "ללא ביטחון לא ניתן לשמור על זכויות אדם" (השופטת ד' דורנר בבג"ץ 5627/02 סייף נ' לשכת העיתונות הממשלתית, פ"ד נח(5) 70, 77). אשר-על-כן, "אסור שזכויות האדם יהפכו קרדום לשלילת ביטחון הציבור והמדינה" (דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הביטחון, פ"ד נד(1) 721, 741). הבטחת חייו וביטחונו של הציבור עלולה היא לחייב שחיקת-מה בזכויות היחיד - יהיו מי שיאמרו: עשויה היא להצדיק הגבלת תחומי פרישתן של זכויות, ולמיצער, לחייב השעיית מימושן של זכויות היחיד - ושחיקה זו, אם תיעשה באורח מידתי, פגיעה מותרת היא במערך החוקתי שלנו. וכדברי חברי הנשיא ברק, בפרשת קונטרם (שם, 347):
לא ניתן להגן על זכויות האדם בלא לפגוע בזכויות האדם. משטר דמוקרטי אינו מתאפיין בכך שהוא אינו פוגע בזכויות האדם. זכויות האדם אינן מרשם לכיליון לאומי.
84. המדינה חייבת לאזרחיה ולתושביה - וחובה ראשונה במעלה היא - להגן על חייהם ועל ביטחונם ולו במחיר פגיעה בזכותם של מיקצת אזרחים לממש בתחומי המדינה את זכותם לחיי משפחה עם בני זוגם שהם נתיני אויב. לעת עימות מזוין אין מדינה ריבונית נדרשת, אפוא, לאפשר לאזרחי אויב אשר יש להם בני משפחה מדרגה ראשונה בתחומה, להגר לתחומה. החשש, וחשש סביר הוא, כי בעת מיבחן יהיו נתיני האויב נאמנים לעמם ולמולדתם, ולמיצער כי יהיו נתונים במערכת לחצים - בשל זיקות משפחתיות ואחרות - לסייע לאויב, די בו כדי ליצור חזקת מסוכנות לכלל נתיני האויב ולהצדיק איסור כניסתם למדינה. זה הכלל, והגיונו וטעמיו בצידו. נוסיף בהקשר זה, כי כללים שנוצקו במשפט הבינלאומי עניינם - על דרך הכלל - במקרים בודדים וחריגים, שהרי בדרך הטבע אין אזרחי מדינות אויב מתחתנים זה עם זה ולעת עימות מזוין אין הם מהגרים באלפיהם ממדינתם למדינת אויב. ענייננו, נזכור, שונה בתכלית, שכן מדברים אנו בתושבי האזור לאלפיהם המבקשים להגר לישראל. ומקום