118. נוסיף וניתן דעתנו כי חוק האזרחות והכניסה לישראל חוקק במתכונת של הוראת שעה שתוקפה נקבע לשנה, וכי ניתן להאריכו, מעת לעת, לתקופה שלא תעלה על שנה אחת בכל פעם. זמניות זו של החוק נודעת לה חשיבות. הלכה פסוקה היא מלפנינו כי "לא הרי חוק 'קבוע' כהרי חוק 'זמני' בבחינת חוקתיות החוק" (פרשת המועצה האזורית חוף עזה, 553), וכל הממעט בפסילתו החוקתית של חוק זמני, הרי זה משובח. ראו והשוו: בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח נ' שר האוצר, פ"ד מח (5) 441, 486; בג"ץ 24/01 רסלר נ' כנסת ישראל, פ"ד נו(2) 699. טעמיה של ההלכה כוחם יפה בפרשה זו שלפנינו. טעמי ביטחון טעמים הם המשתנים מעת לעת, וקביעתו של החוק כחוק זמני פירושה הוא צימצום הפגיעה אך למקום שטעמי ביטחון מחייבים זאת. יתר-על-כן, זמניות זו תחייב את הממשלה ואת הכנסת לשקול בתדירות גבוהה את הוראות החוק ואת תוצאות הפעלתן, ולהוסיף ולאזן מעת לעת בין זכויות שנפגעו לבין צורכי הביטחון של המדינה.
119. התיקונים שנערכו בחוק בתיקון שלשנת תשס"ה-2005, צימצמו באורח ניכר את הפגיעה בזכותם של אזרחי ישראל, אך חברי הנשיא ברק סבור כי "אין בתיקונים אלה – וגם לא באופיו הזמני של החוק – כדי לשנות את חוסר המידתיות באופן משמעותי" (פיסקה 92 לחוות דעתו). טעם הדבר: "רוב רובם של בני הזוג הישראלים
--- סוף עמוד 175 ---
שנישאו לבני זוג מהאזור ממשיכים להיפגע גם לאחר התיקונים שהוכנסו לאחרונה" (שם, שם). דעתי שונה. בבואנו לערוך איזון כנדרש במיבחן-המישנה השלישי שבמיבחן המידתיות - איזון בין תועלת לבין נזק - נדרשים אנו לבחון, בראש ובראשונה, האם איזן המחוקק באורח סביר וראוי בין הצרכים של יחידי הכלל לבין הפגיעה ביחיד, והאם התועלת שהושגה לכלל גדולה היא מן הנזק שנגרם ליחיד. ובלשון אחר: האם האיזון שאיזן החוק בין האינטרסים המושכים לצדדים איזון כה בלתי-ראוי הוא עד שקורא הוא לבית-המשפט להתערב במעשה החקיקה.
במקום זה - כבמיבחן המישנה השני - קנה המחוקק מרחב תימרון שניתן לכנותו "מיתחם המידתיות" או "מרחב תימרון חקיקתי", בו רשאי הוא "לבחור, על פי שיקול דעתו, בין תכלית (ראויה) לבין אמצעים (מידתיים)" פרשת המועצה האזורית חוף עזה, 551. ו"בית-המשפט יתערב רק כאשר האמצעי הנבחר חורג באופן משמעותי מגדריו של המיתחם, והוא בלתי מידתי באופן ברור" (פרשת מנחם, 280). "עוד נזכור כי לא במהרה יתערב בית-המשפט ויבטל הוראת חוק שיצאה מבית המחוקקים. גם אם נמצא לנו כי ישנו פתרון עדיף על זה שבחר בו המחוקק, לא יתערב בית-המשפט אלא אם חרג המחוקק ממיתחם המידתיות" (בג"ץ 4915/00 רשת חברות תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(5) 451, 466). בית-המשפט אינו נותן את שיקול דעתו תחת שיקול דעתו של המחוקק ואין הוא עוסק בבחירתם ובבחינתם של אמצעים שלא נתקבלו על דעתו של המחוקק. תפקידו של בית-המשפט הוא לזהות את גבולות מרחב הפעולה שניתנו למחוקק - על פי החוקה או חוקי היסוד - ולבחון האם אמצעי שבחר בו המחוקק נופל במרחב זה. ובקביעת גבולותיו של אותו מרחב פעולה שניתן למחוקק יבחן בית-המשפט את עוצמת הזכויות והאינטרסים המושכים לצדדים - זכויות ואינטרסים הנותנים חיות לחוק, מזה, וזכויות הנפגעות מן החוק, מזה - וכמותם לנסיבות ולאינטרסים המעורבים במקרה העומד לדיון. וכפי שנאמר: "בהחילנו את עילת המידתיות נזכור ... [אפוא], כי כעוצמת הזכות הנפגעת או כעוצמתה [של] הפגיעה בזכות כן תהא עוצמת הקפדתנו עם הרשות בעילת המידתיות" (פרשת סטמקה, 777). ראו עוד: בג"ץ 450/97 תנופה שירותי כוח אדם ואחזקות בע"מ נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(2) 433, 452; פרשת לשכת מנהלי ההשקעות בישראל, 389-387; עע"מ 4436/02 תשעים הכדורים - מסעדה, מועדון חברים נ' עיריית חיפה, פ"ד נח(3) 782, 813-812.