ועוד: ה"זכות לחיים" כה נעלה היא, עד שבמלאכת האיזונים ובבחינת הסיכונים זוכה היא למשקל גבוה במיוחד. כך הוא בוודאי במקום שבו עומדים בסיכון חייהם של רבים, והפגיעה בחיים יש בה כדי לערער את תחושת היציבות והביטחון במדינה. בהציבנו את הסיכונים המוכחים לחיים כנגד זכויות אחרות - בענייננו זכותו (כנטען) של איש ישראל לחיות חיי משפחה בישראל עם בן-זוג זר - תגבר זכות אחרונה רק אם הפגיעה בה פגיעה קשה וכבדה היא בעוד אשר ההסתברות לפגיעה בחיים הסתברות היא שאינה משמעותית. ולא זה המצב בענייננו.
132. אשר לקביעת גיל מינימלי של 35 לגבר ו-25 לאישה כהיתר להיכנס לישראל בכפיפות לבדיקה אינדיווידואלית, אומר חברי (בפיסקה 112):
אם בדיקה אינדיבידואלית ראויה היא, מבחינת הסיכונים שיש לקחתם בדמוקרטיה המתגוננת שלנו, בהגיע בן הזוג הזר לגיל 35 ובת הזוג הזרה לגיל 25, מדוע היא הופכת לבלתי ראויה, מבחינת הסיכונים, כאשר הם טרם הגיעו לגילים אלה?
ובהמשך:
אילו העמדנו לנגד עינינו את חיי האדם, ואותם בלבד, היינו חייבים להגיע למסקנה כי יהא גילם של בני הסוג הזרים אשר יהא, יש לקיים לגביהם איסור גורף; היינו חייבים גם לקבוע כי אין להתיר איחוד משפחות, בלי
--- סוף עמוד 182 ---
קשר לשאלה מתי הוגשה הבקשה; היינו חייבים גם לקבוע כי אין להתיר כלל כניסתם של עובדים מהאזור. אך לא כך נקבע בחוק האזרחות והכניסה לישראל. אם המדינה מוכנה היתה ליטול את הסיכונים לחיי אדם שמדיניותה - הנמנעת מאיסור גורף והמסתפקת בבדיקה אינדיבידואלית - גורמת ביחס לבני זוג מעל הגילים 35 ו-25; ואם המדינה מוכנה היתה ליטול את הסיכונים שבמתן היתרי כניסה לבני זוג אשר הגישו בקשתם לפני המועד הקובע; ואם המדינה היתה מוכנה ליטול את הסיכונים שבהתרת עובדים מהאזור לישראל תוך הסתפקות בבדיקה אינדיבידואלית, אות הוא כי הסיכון הנובע מהסתפקות בבדיקה אינדיבידואלית אינו כה גדול, עד שיש בו כדי להצדיק את הפגיעה הקשה בחיי המשפחה של בני הזוג הישראלים.
אני חולק על ארגומנטציה זו, שהרי לעולם ניתן להיטיב במידתיות הפגיעה בטענה כי קביעתם של קווי-גבול גורפים מרחיבה את הפגיעה בזכות יתר-על-המידה. כך, למשל, נוכל לשאול, בדרכו של חברי: אם נכונה המדינה ליטול על עצמה סיכוני חיים בהתרתה של נסיעה במהירות של 90 קמ"ש, מדוע לא תקבע גבול של 91 קמ"ש? 92 קמ"ש? וכן הלאה. כך לעניינים אחרים, כגון להתיישנות, לגיל בגירות ועוד. "אלא שזה דינם של זמנים, של מידות, של מישקלות, של מרחקים ושל עוד כיוצא באלה מושגים מדידים, שבקצה קצהם גבולותיהם הם שרירותיים משהו. והדברים ידועים. עיינו ערך: ר' ירמיה" (ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו], בפיסקה 24 לפסק הדין). אכן, תיחומם של מושגים מדידים הוא חלק מהוויית המשפט, והשאלה אינה אלא שאלה של סבירות בנסיבותיו של נושא זה או אחר, ובנושא שלפנינו, בעיקר - גם בשאלות של סיכונים וסיכויים. אשר לענייננו-שלנו, הוסבר לנו הסבר-היטב מה טעם נקבעו הגילים 35 ו-25 לכניסתם של בני זוג זרים לישראל והדברים פורטו למעלה בהרחבה (ראו פיסקה 116 לעיל). מכל מקום, אם נכונה המדינה ליטול סיכונים מסוימים על עצמה, הנבוא אנו בטענה ונאמר לה מה טעם לא נטלת על עצמך סיכונים גדולים יותר? ועל כל אלה: הכנסת והממשלה סברו, על-פי ייעוצו של שירות הביטחון, כי סיכונים אלה ואלה לחיי אדם ראוי לה לדמוקרטיה הישראלית כי תיטול על עצמה לשמירה על זכויות היסוד של היחיד, וכי סיכונים אלה ואלה לחיי אדם אין זה ראוי לה לדמוקרטיה בישראל כי תיטול על עצמה. הנמצא לו לבית המשפט - בתיתו דעתו, בין השאר, לעקרון הפרדת הרשויות - טעם ראוי להפוך החלטת-חוק זו על פיה? התשובה לשאלה היא, לדעתי, בשלילה.