--- סוף עמוד 245 ---
שלפנינו חל "...הכלל הרגיל והמקובל בעולם שלפיו מדינה רשאית לאסור להכניס לתחומה נתיני מדינת אויב". כמו כן נאמר שם כי:
"ברור שבפועל לא כל אזרח של מדינת אויב מבקש לפגוע במדינה שאליה הוא מבקש להיכנס, ואולם מקובל הוא כי אזרחי מדינת אויב, בשל זיקותיהם למדינתם, חובת הנאמנות שלהם אליה ותלותם בשלטונה – שלהם ושל בני משפחותיהם – מהווים קבוצת סיכון קטגורית אשר שום מדינה אינה מחויבת להכניס לתחומה בעת עימות מזוין פעיל בין שתי מדינות. איסורים ומגבלות חמורים – ובכלל זה איסור על הגירת נישואין ואיחודי משפחות – מוטלים גם על כניסת אזרחי מדינות בלתי ידידותיות אף בהיעדר מלחמה או לחימה... אמת – הרשות הפלסטינית אינה מדינה... אולם יש לראות בה, למצער, 'מעין מדינה' באשר ליכולתה לפגוע בביטחון ישראל ובחיי תושביה בהיקף רחב... כאשר 'מדינה שבדרך' יוצאת, בעודה 'בדרך' לעצמאות ובעיצומו של משא ומתן על הקמתה, לעימות מזויין עם מדינה אחרת, דינה, לענין זה, כדין מדינת אויב; דין נתיניה, לענין זה, כדין נתיני מדינת אויב" (שם, בעמ' 318-317; הדגשות לא במקור).
12. ההבחנה היא איפוא הבחנה רלוונטית, ועל כן לא נפגעה הזכות לשוויון. כמו כן, אין המדובר, כפי שנטען, בהפליה על רקע מוצא או גזע. מדובר בשונות רלוונטית על רקע נתינות הזר, במסגרת המאבק בטרור (השוו: Macabenta v. Minister for Immigration and Multicultural Affairs (1998) 90 FCR 202). החוק אינו חל על קבוצה אתנו-לאומית אלא על תושבי האזור, ממנו מתנהלות פעולות איבה בישראל (רובינשטיין ואורגד, 324-323). ודוק: החוק אינו מונע מערבים אזרחי ישראל "איחוד משפחות" עם מי שאינם תושבי האזור. כפי שמציינים היימן (Heymann) וקיאם (Kayyem) בספרם Protecting Liberty in an Age of Terror (Cambridge, 2005):
“A distinction based on nationality also has some rational justification in terms of combating terrorism. It is not unreasonable to assume, that, with the possession of a passport from a certain country, the passport holder has a loyalty to that particular country. If such a state is a terrorist-supporting state, or at least tolerant of terrorism against the United States, then people holding its passport are more likely to be supporting terrorist groups” (שם, בעמ' 102).