בפרשת Korematsu, כמאה ועשרים אלף אזרחי ארצות-הברית ותושביה ממוצא יפני שהתגוררו לאורך האוקיינוס השקט ("החוף המערבי") נעקרו ממקום מגוריהם ופרנסתם והושמו במחנות מעצר במדבריות אמריקה. רובם שהו בהם יותר מארבע שנים (לתיאור הפגיעה באזרחי ארצות-הברית ממוצא יפני ראו: ארנון גוטפלד "ארצות-הברית נגד אזרחיה ממוצא יפני: מחנות-המעצר בארצות-הברית במלחמת-העולם השנייה" שערים לחוויה האמריקנית 127, 130 (תשס"ו-2006); לתיאור ההקשר
--- סוף עמוד 251 ---
ההיסטורי-משפטי בתקופת מלחמת העולם השנייה ראו גם אייל גרוס "חוקה וחירום: שימוש בסמכויות לשעת חירום בהיסטוריה האמריקנית" הדמוקרטיה האמריקנית הממשי המדומה והכוזב 197, 221-219 (ארנון גוטפלד עורך, תשס"ב-2002)). חירותם של אזרחי ותושבי ארצות-הברית ממוצא יפני נפגעה, כבודם נרמס, פרנסתם נגזלה. כיצד ניתן בכלל להשוות פגיעות אלו לפגיעה באזרח הישראלי, באשר הוא, שלעת הזו אין מאפשרים לו – אם בן זוגו הוא תושב האזור ובטווח גילאים מסוים – "איחוד משפחות" בישראל? הדברים רחוקים זה מזה מרחק שנות אור. אם נבקש להשוות, נשאל אפוא: האם בזמן מלחמת העולם השניה היתה בריטניה מתירה כניסתם של עשרות אלפי גרמנים לצורך נישואים עם אזרחי בריטניה? האם ארצות-הברית הייתה מאפשרת כניסה של עשרות אלפי תושבי קיסרות יפן לצורך נישואים עם אזרחי ארצות-הברית לאחר מתקפת פרל הרבור? בפרשת Korematsu נבחנו שאלות אחרות לחלוטין. בעניין Korematsu נעשתה הכללה, והכל מסכימים כי היחס לאזרחי ארצות-הברית ממוצא יפני היה בלתי ראוי, וכי טעות נפלה לפני בית המשפט העליון האמריקאי בפסיקתו בעניין זה. ברם, טיעון לפיו בכל מקום בו נעשית הכללה, בהכרח נעשית גם טעות, ולא סתם טעות - אלא טעות בקנה המידה של Korematsu - אינו מקובל עלי. לא כל הכללה אינה מוצדקת. זהו עניין לשיקול דעת שיפוטי.
23. לדעתי, מקום שהדבר ניתן יש להימנע מהכללה. אכן, מן החוק משתמעת הכללה לפיה תושבי ה"אזור" בגילאים מסוימים מהווים קבוצת סיכון ולכן יש למנוע, לעת הזו, את כניסתם. ואולם, וכפי שבארה המדינה בתשובתה, על רקע העבר, אין היום דרך מעשית יעילה לבודד בין המסוכנים ובין אלה שאינם מסוכנים באמצעות בדיקה אינדיבידואלית. על כן, וכפי שבארתי, לעת הזו, אין להתערב בהכללה אותה משקפת הוראת החוק.
3. הבחינה החוקתית – שלב שלישי: הסעד או התרופה
24. משהגעתי למסקנה כי לא נפגעה בענייננו זכות אדם חוקתית, ואף בהנחה שכן – הרי שפגיעה זו עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה – נמצא כי החוק אינו לוקה באי-חוקתיות. אין מקום לעבור לשלב השלישי של הבחינה החוקתית, הוא שלב הסעד או