--- סוף עמוד 252 ---
התרופה. יחד עם זאת, אבקש להצטרף לקריאתו של המישנה לנשיא, בסעיף 125 לפסק דינו, כי ראוי לה למדינה כי תשקול, אם יוארך תוקפו של החוק, להוסיף לחוק חריג שלפיו יותר לשר הפנים – משנמצא לו צורך הומניטארי מיוחד ומשהוסר כל חשד לסיכון בטחוני – לשקול מתן היתר לכניסתו של תושב האזור לישראל. אוסיף כי ראוי לשקול גם, לטעמי, העלאה ניכרת של גילם של הקטינים עליהם לא יחול האיסור שבחוק.
סוף דבר
25. כאמור, דעתי היא שדין העתירות להידחות.
ש ו פ ט ת
השופט י' עדיאל:
1. "ביטול חקיקה ראשית שתכליתה הגנה על ביטחון המדינה, בעיצומו של עימות מזוין, הוא אקט חריג שיש להשתמש בו רק במקרים יוצאי דופן המחייבים זאת" (א' רובינשטיין ול' אורגד "זכויות אדם, ביטחון המדינה ורוב יהודי - המקרה של הגירה לצורכי נישואין", הפרקליט מח(2) (תשס"ו) 315, 327, הערה 43 (להלן - רובינשטיין ואורגד). במקרה שלפנינו, לא שוכנעתי שיש הצדקה לנקוט בצעד חריג זה. אלה טעמיי:
2. לטענת העותרים, חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן - החוק), פוגע בזכויות החוקתיות לחיי משפחה ולשוויון.
--- סוף עמוד 253 ---
3. אשר לזכות לחיי משפחה, לאור קרבתה של זכות זו לגרעין הזכות לכבוד, מרכזיותה במימוש האוטונומיה של הפרט לעיצוב חייו ופסיקה קודמת של בית משפט זה אשר נזכרה בחוות דעתו של הנשיא, מקובל עלי שזכותו של בן הזוג הישראלי לחיי משפחה בישראל יחד עם בן זוגו הזר אכן נכללת בגדר הזכות לכבוד האדם כמשמעותה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן - חוק היסוד). משהחוק מונע מימושה של זכות זו, הוא פוגע בזכות לכבוד לפי חוק היסוד.
4. מאידך, אינני סבור שהחוק פוגע בזכותו של בן הזוג הערבי-ישראלי לשוויון. אכן, "הפרה של עקרון השוויון ... היא גם הפליה של ערבי באשר הוא ערבי" (בג"ץ 6924/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נה(5) 15, 27). אולם, הסירוב להקנות מעמד בישראל לבן הזוג הזר, אינו מעוגן במוצאו הערבי של בן הזוג הישראלי (גם לא של בן הזוג הזר). הגיונו של סירוב זה בכך, שבן הזוג הזר הוא תושב של ישות מדינית הנמצאת במצב של מלחמה או מעין מלחמה עם ישראל, הוא נמנה על אוכלוסיה העוינת את ישראל, והקניית מעמד קבע בישראל לבני אותה אוכלוסייה טומנת בחובה סיכון בטחוני ממשי לציבור בישראל. על רקע זה מתקיימת שונות רלוונטית (ראה: בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 654), אשר מצדיקה את ההבחנה בין ישראלים (שהם אמנם בדרך כלל ערבים) המבקשים להתיר כניסתם לישראל ומתן מעמד בה לבני זוגם שהם תושבי האזור, לבין ישראלים שאינם מבקשים לעשות כן. התייחסו לכך רובינשטיין ואורגד במאמרם דלעיל: