"מניעת כניסתם של נתיני מדינת אויב או נתיני מדינה עוינת עלולה במקרים רבים לפגוע באינטרסים לגיטימיים וחשובים של אזרחי המדינה המטילה את האיסור - בין שמדובר ברצון ליצור קשרי נישואין ובין שמדובר בקשרים אישיים וכלכליים אחרים. פגיעה זו עלולה להיות קשה יותר כלפי קבוצות אזרחים מסוימות דווקא. ברוב המקרים המדינה העוינת אינה רק מדינת לאום, אלא לעתים קרובות, היא מדינה שכנה. משום כך אין זה נדיר כלל כי בעת שמתנהל עימות בין שתי מדינות יש בשטח אחת מהן, או בשתיהן, אוכלוסיית אזרחים הקשורה קשר אתנו-תרבותי עם המדינה האחרת. ... במצב זה, מניעת כניסתם של אזרחי המדינה העוינת פוגעת, מטבע הדברים, בבני אותה קבוצה יותר מאשר בקבוצות אחרות. אולם עובדה זו אינה פוסלת את האיסור על כניסת נתיני האויב - איסור שמטרתו להגן על ביטחונם של כלל אזרחי המדינה מכל מוצא שהוא - ואינה יכולה להיחשב לאפליה פסולה כלפי בני אותה
--- סוף עמוד 254 ---
קבוצה בשל מוצאם; זוהי תוצאה הכרחית ובלתי נמנעת של סכסוך בין שתי מדינות לאום ושל עקרון ההגנה העצמית" (שם, בעמ' 325-326).
5. חרף פגיעתו של החוק בזכותו של בן הזוג הישראלי לחיי משפחה בישראל עם בן הזוג תושב האזור, אינני סבור שפגיעה זו הינה בלתי חוקתית. זאת, משום שהחוק עומד בתנאיה של פסקת ההגבלה שבחוק היסוד. במחלוקת שנפלה בהקשר זה בין שופטי ההרכב בנושא המידתיות (במובן הצר), שעניינה בשאלה האם תרומתו של החוק בקידום התכלית הביטחונית שביסודו, עומדת ביחס מידתי לפגיעה הצומחת ממנו בבני הזוג הישראלים המבקשים להקים משפחה בישראל עם בני זוגם תושבי האזור, דעתי כדעת המישנה לנשיא (בדימ') חשין.
6. עמדה זו נובעת מהעימות העקוב מדם המתקיים זה מספר שנים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, ועל הערכתם המקצועית של גורמי הביטחון, על רקע זה, כי כניסתם דרך קבע של תושבי האזור לישראל ותנועתם החופשית בתחומי המדינה באמצעות קבלת תיעוד ישראלי, עלולה לסכן בצורה ממשית ביותר את שלומם וביטחונם של אזרחי המדינה ותושביה. הערכה זו מבוססת, בין היתר, על טיבו של העימות המתאפיין במעורבות עמוקה של אוכלוסייה פלסטינית אזרחית, היותם של תושבי האזור אשר קיבלו מעמד בישראל מרכיב חשוב בתשתית הטרור ובתכנון וביצוע פיגועים, והפיכתם של תושבים אלו "לאוכלוסיה מועדפת על ארגוני הטרור לביצוע פעילות עוינת בכלל, ובשטח ישראל בפרט" (דברי ההסבר להצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (תיקון), תשס"ה-2005). גם בית משפט זה קבע בעבר, כי ארגוני הטרור "זוכים לתמיכת חלק מהאוכלוסייה האזרחית, בכלל, וכן לתמיכתם של בני משפחה וקרובים, בפרט" (בג"ץ 7015/02 כיפאח מחמד אחמד עגורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6) 352, 358). הערכה זו נתמכת בקיומה של מעורבות בפועל של פלסטינים תושבי האזור אשר קיבלו מעמד בישראל בעקבות הליכי איחוד משפחות, וניצלו מעמד זה לשם ביצוע או סיוע בביצוע של פיגועי טרור בהם נהרגו עשרות ישראלים. מעורבות זו אינה מייצגת, בהכרח, את מלוא הסיכון לביטחון הציבור הכרוך במתן מעמד קבע בישראל לתושבי האזור. כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, משקלה של מעורבות זו עלול לגבור בעתיד עם התקדמות בניית גדר הפרדה. עמדתם המקצועית של גורמי הביטחון אף גורסת, כי בדיקה פרטנית של הסיכון אינה יעילה דיה לעת הזו, ובנסיבות העניין, אין בנמצא חלופה אשר יכולה להיחשב כאמצעי יעיל להפגת הסיכון האמור. הערכות אלו של גורמי הביטחון לא הופרכו על-ידי