על כללים אלה מצווה בית-המשפט להקפיד במיוחד בעת שאוחז הוא באמצעי החריף הנתון בידיו, והשמור למקרים בהם אין מנוס מכך - של הכרזה על בטלותו של חוק שנתקבל בבית-הנבחרים. ואכן, בארצות-הברית פיתח בית-המשפט שורה של כללים המסייעים בידו להימנע מדיון, שאין בו הכרח, בשאלות חוקתיות אשר ההכרעה בהן מצויה בתחום סמכותו. עמד על-כך השופט Brandeis בפרשת Ashwander (ראו: Ashwander v. Tennessee Valley Authority, 297 U.S. 288 (1936) ועיינו: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 350-349; בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נא(4) 529, 550-548; בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הבטחון, פ"ד נב(5) 481, 524; בג"צ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, [פורסם בנבו]). רק מקום בו קיימת נחיצות של ממש (strict necessity), לדון באותן שאלות – כך סבר בית-המשפט שם – יידרש להן השופט. בלשונו של הנשיא ברק, "גישתנו השיפוטית היא שלא להכריע בשאלת תוקפו של חוק אלא אם כן הדבר חיוני לצורך ההכרעה בעניין" (בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367).
4. בתי-המשפט בקנדה, כמו בתי-משפט אחרים של המשפט המקובל, גיבשו כללי עמידה שהתקיימותם היא תנאי להתערבות בית-המשפט (Canadian Council of
--- סוף עמוד 258 ---
Churches v. Canada, [1992] 1 S.C.R. 236). כללים אלה נחשבים שם לא רק כסכר העוצר את שטף ההתדיינות, כי אם גם כאמצעי לשימור המשאבים השיפוטיים וכמסגרת לתיחום ההתערבות השיפוטית. מתוך תפישה מסורתית של מעמד בתי-המשפט, רואים בתי-המשפט בקנדה צורך בהקפדה על המבנה הדיוני - במסגרתו נדונות רק מחלוקות חוקתיות קונקרטיות. עם זאת, מאפשר בית-המשפט בקנדה, בתנאים מסויימים, חריגה מכללי העמידה וזאת באותם מקרים שבהם מתעוררות שאלות מהותיות ומכריעות (לסקירה מקיפה של כללי העמידה במשפט הקנדי ראו: T.A. Cromwell Locus Standi (Toronto, 1986)).
הכלל השולל דיון בשאלות "תיאורטיות" יושם אף הוא בבתי-המשפט של קנדה בחריגים דומים לאלה שנוסחו בארצות-הברית. השיקולים אותם מביא בית-המשפט בחשבון, בעת שהוא מכריע בשאלה אם להידרש לשאלה "תיאורטית", נוגעים לדרך הדיונית שבמסגרתה מתקיים ההליך, לטיב היחסים שבין הרשות השופטת והרשות המחוקקת ולשאלה אם ניתן יהא להידרש לשאלה בעתיד בעת שתתעורר שאלה קונקרטית (New Brunswick (Minister of Health and Community Services) v. G. (J), [1999] 3 S.C.R. 46). החריגים לעקרון זה מתבקשים מעצם הגיונו של הכלל. כך למשל, ההסתברות שהחקיקה הפסולה "תשוב לסורה" ותשליך בעתיד על העותר, או על אחרים בקבוצה אותה הוא מייצג, וכי חזרה זו תלבש צורה שתמנע ביקורת שיפוטית בעתיד – עשויה להצדיק ביקורת חוקתית (Notes "The Mootness Doctrine in the Supreme Court" 88 Harv. L. Rev. 373, 378 (1974-1975) ). דוגמה מוחשית לכך נתגלתה בפרשת Roe v. Wade (Roe v. Wade, 410 U.S 113 (1973)), בה נדרש בית-המשפט לבחון את חוקתיות החוק שקבע כי ביצוע של הפלה מלאכותית הוא בגדר עבירה פלילית. כאן, טיבה של המחלוקת חייב הכרעה בה למרות פקיעתה; משך ההריון הוא נתון שעשוי למנוע, מטבע הדברים, כל בירור קונקרטי ומעשי בשאלה שבמחלוקת – עד שאין מנוס מלקיים דיון "אקדמי", לאחר מעשה. הערעור באותה פרשה הוגש במקורו בשנת 1970 והוכרע רק בשנת 1973. זוהי דוגמה למחלוקת נשנית וחוזרת שאינה יכולה להיות מוכרעת בזמן אמת.