צמצום הקטגוריות של הבלתי זכאים והן באמצעות הוספת הוראות שסתום המסמיכות את שר הפנים להתיר כניסת זרים הנמנים עם הקטגוריות הראשונות. אל נסיון העבר הזה מצטרפת, כאמור, אי-הוודאות של העתיד. בחוסר הוודאות הזו (שהיא עצמה מסיגה את פסק-דיננו אל גבול חוות-הדעת המייעצת) טמונה ודאות אחת חשובה: המחוקק, שאת פעולותיו מתבקשים אנו לחזות היום, שונה מזה שכנגדו מבקשים אנו לדבר היום. את נשק הביקורת השיפוטית מבקשים אנו להפנות כנגד חשש שאנו תולים בחוקי עבר ואשר את פשרו יכולים אנו אך להניח.
מסקנתי היא, איפוא, כי אין צורך, ובפועל יש בכך בנסיבות המקרה משום חיסרון, להידרש לשאלת החוקיות של הוראת החוק, שפניה משתנות, ואשר לעת הזו שוקעת היא אל תוך מימיו העמומים של העתיד.
הזכות החוקתית
7. חברַיי לא ראו לנהוג בדרך זו, ובמרכז המחלוקת ביניהם עומדות חוות-דעתו של חברי הנשיא א' ברק – מזה, וזו של חברי המשנה לנשיא מ' חשין – מזה. חרף נקודת המוצא השונה, איני רואה דרך לפטור עצמי מלהתייחס למחלוקת שביניהם. פסק-דינו של חברי הנשיא מציע משנה סדורה בדבר הביקורת השיפוטית החוקתית. פסק-דינו מתאר בחדות ובצלילות כבדולח את הסוגיות המשפטיות – דבר דבור על אופניו. פסק-דינו של חברי המשנה לנשיא נוגע בנימים הרגישים של החברה הישראלית. בדרכו הגלויה והרהוטה, הוא מיטיב לתאר את צוק העתים. "בשעה זו שבה כותבים אנו את פסקי-הדין מוסיפים אזרחי ישראל לחיות באיום הטרור הרצחני המופנה נגדם" – הוא כותב - "כבר עתה יודעים אנו כי המדובר הוא באחת המיתקפות הקשות ביותר שעברו עלינו. עשרות אלפי פיגועי טרור שמקורם באזור היכו ללא הבחן וללא רחם בילדים, בקשישים, בנשים ובגברים – רובם המכריע אזרחים תמימים שעסקו בשיגרת יומם... חיי היום יום במדינה שובשו. אזרחים רבים החלו חוששים ממעשי שיגרה דוגמת נסיעה באוטובוס, ביקור בקניון, סעודה במסעדה". הוא מתאר, בדרך מצמררת, את הדרך בה עשו דרכם "הפרוטוקולים של זקני ציון" אל תוך אמנת החמאס. הוא מדבר על האחריות המוטלת על המדינה לדאוג לחיי אזרחיה. על רקע זה הוא מבקש לקבוע את גבולותיה של הזכות החוקתית להקים משפחה. לעת מלחמה, כך הוא מציין, ספק אם זכות היסוד לנישואין ולחיי-משפחה "משמיעה היא, כמו מעצמה, חובה המוטלת על המדינה להתיר כניסה לישראל של נתיני אוייב – אוייב שבחסותו נערכת תקיפה ממושכת ורצחנית נגד המדינה ותושביה – אך באשר נישאו למי שהם