"הפיסקה העשירית למבוא לחוקה משנת 1958 קובעת כי: 'האומה תספק ליחיד ולמשפחה את התנאים החיוניים להתפתחותם'. תוצאת הוראה זו הינה כי לזרים אשר התגוררו באופן רגיל וחוקי בצרפת ישנה הזכות לנהל חיי משפחה רגילים כפי שזכות זו נתונה לאזרחי צרפת. ובמיוחד, נתונה להם הזכות להביא את בני זוגם וילדיהם הקטינים, בכפוף למגבלות חוקתיות הקשורות בשמירה על הסדר הציבורי ובריאות הציבור" (Case 93-325 DC 13.8.1993).
גם במשפט הגרמני הוכרה הזכות לאיחוד משפחות כמרכיב בהגנה החוקתית על מוסד המשפחה המעוגנת בסעיף 6 לחוק היסוד הגרמני. נפסק, כי הזכות לחיי משפחה אין פירושה רק זכותו של כל יחיד להינשא, כי אם גם זכותם של בני הזוג הנשואים לקיים חיי משפחה, לחיות יחדיו ולגדל את ילדיהם. מטעם זה, הזכות החוקתית לחיי משפחה משתרעת גם על בן זוגו הזר של נתין גרמני:
"With respect to spouses and family members, there is only one, joint marriage or family. It would be contrary to the essence of the ideal of unity of marriage and family and the equal rights of
--- סוף עמוד 40 ---
spouses set down in Art. 3(2) of the Basic Law when the scope of protection afforded by Art. 6(1) were to be substantively and procedurally restricted to a certain marital partner or family member". (BVerfGE 76,1, judgment of 12 May 1987)
כך גם באירלנד, בה נפסק כי זכותו החוקתית של קטין אזרח אירלנד לחיי משפחה עשויה לחייב את המדינה ליתן תושבות קבע או אזרחות להוריו, אף אם נכנסו לאירלנד שלא כדין והם שוהים בה שלא כדין. כותב השופט פינלי (Finlay):
"[T]here can be no question but that those children, as citizens, have got a constitutional right to the company, care and parentage of their parents within a family unit. I am also satisfied that prima facie and subject to the exigencies of the common good that that is a right which these citizens would be entitled to exercise within the State". (Fajujonu v. The Minister of Justice, Supreme Court No. 387 [1990], IR 151); וראו גם Siobhan Mullally, "Citizenship and Family Life in Ireland: Asking the Question 'Who Belongs?'", Legal Studies vol. 25 (2005), 578).
גם בארצות הברית נקבע כי הזכות לאיחוד משפחות מוגנת במסגרת ההגנה החוקתית הניתנת לזכות לחיי משפחה. סוגיה זו התעוררה בפרשת Fiallo v. Bell (430 U.S. 787, (1977)). חוק ההגירה והאזרחות אשר היה בתוקף באותה עת (The Immigration and Nationality Act of 1952) עיגן את זכותם של אזרחי ארצות הברית ותושביה לאיחוד משפחות. נקבע בו, בין השאר, כי אזרחים או תושבים אמריקאיים זכאים להביא את בני זוגם וילדיהם הזרים. "ילד" לצורך חוק זה הוגדר כילד "חוקי" (legitimate), חורג, או מאומץ. בנוסף, התיר החוק את הבאתו של ילד "בלתי-חוקי" (illegitimate) לצורך איחודו עם אמו האמריקאית. לא הוכרה זכות דומה לאביו של ילד כאמור. נטען כי חוק זה הינו בלתי חוקתי. בית המשפט העליון קיבל את העמדה לפיה פגיעה בזכות איחוד המשפחות הינה פגיעה בזכות חוקתית מוגנת, ולפיכך החוק הנדון נתון, עקרונית, לביקורת שיפוטית. הדעות נחלקו באשר לשאלה מהי דרגת הביקורת השיפוטית (level of scrutiny) הראויה. דעת הרוב הייתה שהדרגה הראויה במקרה זה הינה הדרגה הנמוכה ביותר (rational basis). על בסיס זה קבעו שופטי הרוב שהחוק הוא חוקתי. השופטים מרשל (Marshal), ברנן (Brennan) ווייט (White) קבעו, בדעת מיעוט, כי דרגת הביקורת השיפוטית על הפגיעה בזכות לאיחוד משפחות הינה הדרגה המחמירה ביותר (strict scrutiny), הנהוגה במקרים בהם מופרת זכות יסוד חוקתית. על בסיס