(ד) תנאיה של פסקת ההגבלה
59. פסקת ההגבלה קובעת ארבעה תנאים אשר קיומם המצטבר מאפשר פגיעה חוקתית בזכות אדם הקבועה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ארבעת התנאים הם: (א) הפגיעה בזכויות האדם צריכה להיות מעוגנת "בחוק... או לפי חוק... מכוח הסמכה מפורשת בו"; (ב) החוק הפוגע "הולם את ערכיה של מדינת ישראל"; (ג) החוק הפוגע "נועד לתכלית ראויה"; (ד) החוק פוגע בזכות האדם החוקתית "במידה שאינה עולה על הנדרש". הכל מסכימים כי התנאי הראשון מתקיים בעתירות שלפנינו. לא שמענו
--- סוף עמוד 56 ---
טיעונים בעניין התנאי השני ואשאירו בצריך עיון. היבטים שלו ייבחנו במסגרת התנאים השלישי ("תכלית ראויה") והרביעי ("במידה שאינה עולה על הנדרש"). שני תנאים אלה קשורים זה בזה. האחד קובע את המטרה הראויה. השני קובע את האמצעים הראויים להגשמתה. כל עוד אין יודעים מהי המטרה וכל עוד לא נקבע כי המטרה היא ראויה, אין לדעת מהם האמצעים הראויים להגשמתה. נפנה עתה לכל אחד משני התנאים הללו, ונפתח ב"תכלית ראויה".
2. "תכלית ראויה"
(א) קביעת ה"תכלית"
60. תנאי זה של פסקת ההגבלה מתמקד בתכלית אשר הגשמתה מצדיקה פגיעה בזכות החוקתית. לשם כך יש צורך לאתר את "התכלית" של דבר החקיקה. כן יש לקבוע אם "תכלית" זו היא "ראויה". פעולות אלה נקבעות על פי אמות מידה נורמטיביות. הן מעוררות לא פעם קשיים ניכרים. כך, למשל, מתעוררת לא פעם השאלה כיצד לבחון את תכליתו של חוק שיש לו מספר תכליות? בעניין זה נקבע כי יש להתמקד בתכלית הדומיננטית (ראו פרשת מנחם, עמ' 264). כן מתעוררות בעיות קשות בקביעת רמת ההפשטה של התכלית, במקום שיש לחוק תכליות מספר ברמות הפשטה שונות. כן מתעוררות שאלות הקשורות באשר לאמות המידה לאיתור התכלית. השאלה הינה האם התכלית של דבר החקיקה היא תכליתו הסובייקטיבית בלבד, תוך התמקדות במניע שעמד ביסוד החקיקה; או אולי ה"תכלית" של דבר החקיקה היא תכליתו האובייקטיבית בלבד, תוך התמקדות בתכלית בעת ההכרעה בשאלת החוקתיות; ואולי ה"תכלית" נקבעת – כמו לעניין פרשנותה של החקיקה – על פי תכליתה האובייקטיבית והסובייקטיבית גם יחד (ראו פרשת בנק המזרחי המאוחד, עמ' 435). שאלות אלה מתחדדות כאשר עובר זמן ניכר בין מועד החקיקה לבין מועד קביעת החוקתיות. העתירות שלפנינו אינן מחייבות מתן תשובה לשאלות אלה, ולו משום הזמן הקצר שעבר בין מועד חקיקתו של חוק האזרחות והכניסה לישראל ומועד קביעת חוקתיותו.