חיוב חשבון לקח בריבית האמורה היה, אפוא, כדין והבנק אינו חייב להחזירה.
תביעת לקח בסעיף זה נדחית.
לה. הלוואה מיום 1.4.92 בסכום 500,000 ₪. הריבית שחויבה 37,000 ₪.
לקח: הבקשה נחתמה ע"י לקח (מוצג נ/43). לא קיבלנו את מסמכי ההלוואה.
לקח טוען כי יש להתייחס להלוואה זו כאל הלוואה מזויפת מאחר שהבנק לא מסר מסמכים בגינה והיא נלקחה ע"מ לכסות על גניבות במשיכות פנימיות בשנת 1992.
הבנק: לקח טען בתחילת הדיון שמדובר בהלוואה מזויפת אולם בעדותו הוא אישר שהוא חתם על בקשת ההלוואה (עמ' 655 שו' 27-24). לכן יש לקבוע שלקח לא הרים את הנטל להוכיח שמדובר בהלוואה שלא נלקחה על ידו. כספי ההלוואה נמשכו במזומן בשתי משיכות מזומן בסך 250,000 ₪ כ"א בימים 1.4.92 ו- 2.4.92. בסכומים אלו נרכשו דולרים אשר הופקדו במזומן בחשבון התובע 3.
ללקח לא היתה מצוקת אשראי בעת לקיחת ההלוואה, שכן באותו מועד היו בחשבון ני"ע בשווי 10 מ' ₪ אך לקח העדיף לקחת את ההלוואה ולא לפרוע את ההלוואה הקודמת באמצעות מכירת ני"ע.
--- סוף עמוד 185 ---
הכרעה: לקח הודה שהוא חתם על בקשת ההלוואה. לאור כך שלקח הודה שהוא חתם על הבקשה, יש לראותו כמי שביקש את ההלוואה ולא ניתן לקבל את טענתו שהוא לא ביקש אותה. טענות הבנק בעניין ביצוע פעולות משיכת כספים בסמוך למועד קבלת ההלוואה על ידי לקח גם מגובות במסמכים כנטען על ידי הבנק (דף חשבון נספח 11 עמ' 47 בתצהיר שפרבר). מדפי החשבון נראה כי הלוואה זו נפרעה בתאריך 1.10.92, וחויבה בריבית בסכום של 37,000 ₪ (סה"כ הסכום שנפרע היה 537,000 ₪ (נספח 11 בתצהיר שפרבר, עמ' 55). בבקשת ההלוואה שעליה חתם לקח (נ/43) נכתב שמטרתה היא רכישת ני"ע. הסבר הבנק שכספי המשיכות הומרו למט"ח, הופקדו לחשבון התובע 3 ושימשו לרכישת ני"ע זרים כפי המופיע בנספח 43 בתצהיר שפרבר וסמיכות הזמנים של הפעולות השונות הינו סביר. כפי שאמרנו, הסברו של הבנק נותן מענה למקור הכספים שהופקדו במט"ח בחשבון התובע 3, שהוא המשיכות השקליות במזומן שנעשו מחשבון לקח בסמוך, בעוד לקח אינו נותן כל הסבר למקור הדולרים לאחר שטענתו בדבר קבלת הכספים במזומן בשקית נדחתה. לאור כך, הבנק עומד בנטל של 51% שעבר עליו בעניין נטילת ההלוואה על ידי לקח וחיובו בריבית בגינה. כפי שכבר אמרנו, אין גם הגיון להניח שרוט הוא זה שעשה את הפעולות הנ"ל לטובתו של התובע 3, שכספי המט"ח הופקדו בחשבונו, כאשר טענת לקח הכללית היא שרוט גנב ממנו כספים.