טענותיו של לקח בכל העניינים הנ"ל היו מבולבלות ואף סותרות. לקח גם טען שהוא לא תבע את כל הרכישות שבוצעו במניות שיא בתקופה שבין אוקטובר 97 לפברואר 99 אלא רק את הרכישות שנתבעו. כשב"כ הבנק אמר לו שהתביעה היא בגין כל הקניות של מניית שיא באותה תקופה, משום שלדבריו החברה הייתה סוס מת, השיב: "לא, לא, מת לגמרי. אבל אני הסתכלתי בתאריכים שאני שם ביקשתי לקנות בבנק מזרחי, אז על זה אנחנו לא תבענו" (עמ' 297, שו' 3-1). אחר כך טען לקח: "אני תובע בדיוק מה שהוא קנה" (שם, שו' 19-17). להזכיר, שקודם לכן אישר לקח שהוא נתן לרוט הוראות קניה לחשבונו בבנק מזרחי. דהיינו, גם פעולות כאלה שביצע רוט לפי הוראתו של לקח נתבעו על ידי לקח.
גם בעניין שינוי והגדלת תקופת רכישות מניות שיא, מתקופה המתחילה בחודש אפריל 98 כפי שנכתב בתביעה המקורית, לתקופה המתחילה חצי שנה קודם, בחודש אוקטובר 97 כפי ששונה בתביעה המתוקנת, לא נתן לקח תשובה עניינית. הבנק טען שלקח עשה זאת כדי להוסיף לתביעה בסעיף זה חצי מליון שקלים נוספים (קרן). לקח השיב: "ככה אני החלטתי", וכן: "עשיתי חישוב, ככה אנחנו תובעים ואנחנו עומדים בזה" (עמ' 277, שו' 27-25; עמ' 278, שו' 15-11). לא ניתן להימנע מהמסקנה שקביעת התקופה נעשתה על פי החלטת לקח על סמך הערכתו וקביעתו האישית בלבד.
--- סוף עמוד 245 ---
194. בהעדר מסמכים לגבי הוראות הרכישה של מניות שיא בתקופה הרלוונטית, אין אפשרות לדעת מי נתן את ההוראה לרכוש את המניות. ללקח ברור שלא הוא נתן את ההוראות לרכישת מניות שיא בתקופה הנטענת. טענתו הקבועה הייתה שהבנק צריך להראות את המסמכים שיוכיחו שהוא זה שנתן את הוראות הרכישה, אחרת הבנק אחראי לפעולות אלו. כדבריו: "תביאו מסמכים – נראה, כן – כן, לא – לא" (עמ' 279, שו' 24-23). וכן: "פשוט מאוד, תביא פקודה על הפעולה הזאת – ונראה" (עמ' 209, שו' 13) כשנאמר לו שאין לו ניירות כדי להוכיח טענותיו, ענה: "יש שופט, הוא יחליט, מה הבעיה" (עמ' 300, שו' 24).
על אף הסתירות שצוינו לעיל בעדותו של לקח בסעיף זה, נראה לי שהסתירות הינן מעטות בהיקפן ואין בהן לפגוע בטענתו העיקרית של לקח שהוא לא ביצע את רכישת מניות שיא בשל ירידת שוויה בשוק באותו זמן ועל כן מי שביצע את הרכישות היה רוט. כל צד נשאר, אפוא, בעמדתו כשהוא תולה את האחריות לביצוע הפעולות על הצד השני. בתקופה הרלוונטית היה הבנק חייב בשמירת מסמכי הוראות הפעולות בניירות ערך. כזכור, קבענו כי חובה זו חלה על הבנק במשך 7 שנים והנוהל הפנימי של הבנק לפיו נשמרו מסמכים אלה רק 3 שנים לא היה תקין. עם זאת, לא נשמרו מסמכי הוראות הפעולות בני"ע אפילו 3 שנים בהתאם לנוהלי הבנק. משכך, עובר נטל ההוכחה על כתפי הבנק בעניין זה. טענות הבנק הינן בעיקר על דרך ההיגיון ואינן נסמכות על ראיות של ממש. מספר פעולות קטן שהבנק הצביע עליהן שלקח הורה על רכישת מניות, אין בו לערער את טענתו המרכזית של לקח. גם רכישות שבוצעו על ידי לקח בתקופה הקודמת לתקופה הנטענת אינן מוכיחות שלקח הוא זה שביקש לרכוש את המניות גם בתקופה המאוחרת יותר. יתר על כן, הפער בין 295,889 מניות שנרכשו בתקופה הרלוונטית לפי חוות דעת בהיר (נ/64, סע' 25.8 עמ' 35), לסכום שנטען על ידי לקח – 253,417 מניות (סע' 10.6 בתצהיר לקח), של 42,472 מניות, דומה לכמות המניות שנרכשה בחשבון לקח בבנק הפועלים – 37,500 מניות (סע' 25.2 בחו"ד בהיר), דבר התומך בטענת לקח שסכום המניות שנתבע על ידו אינו כל הרכישות שבוצעו במניות שיא בתקופה האמורה, ואינו כולל את המניות שרוט רכש על פי הוראתו. אין חולק ששער מניית שיא ירד בתקופה הנדונה. הבנק לא עמד בנטל שעבר עליו להוכיח שלקח ביצע את פעולת רכישת המניות שתבע. העדרם של מסמכי הוראות הביצוע של פעולות הרכישה של מניות שיא, שהבנק היה אחראי וחייב בשמירתם, עומד בעוכריו.