18. לטענת נאשם 4 לשתיקתו בבית המשפט אין לייחס משקל של ממש, בוודאי לא כזה העולה לכדי סיוע. לדבריו, מחד גיסא, הוא היחיד מבין הנאשמים שמסר הודייה מפורשת בחקירתו וביקש שלא לחזור בו מהודייתו בטענות שוא, ומאידך שלא לחזור ולהפליל את עצמו ואחרים שהם מתחרים וגם קולגות בשוק המעטפות. מדובר בסיבה מובנת וסבירה לאי-העדתו בשלב שלפני הכרעת הדין. עוד טוען הוא שיש להיזהר ממצב בו שימוש בזכות זו תהפוך לתחליף להבאת ראיות התביעה ולמילוי "חסרים" בראיות התביעה שעול הוכחת האשמה מוטל תמיד על שכמה. כיוצא בזאת, שתיקת הנאשמים עשויה אפוא להוות חיזוק לראיות נגדם, לפי שיקול דעתו של בית המשפט, אולם היא אינה מהווה ראיה עצמאית הקמה וניצבת בפני עצמה ואינה באה במקום חסר ראייתי של התביעה.
באשר להודייתו טוען נאשם 4, כי נדרש "דבר מה" לחיזוקה. לדבריו הודייתו כללית ואינה דנה במכרזים ספציפיים ואין יסוד לעשות שימוש בהודייתו כמנוף להרשעתו במעשים שלא הודה בהם. בסופו של יום על בית המשפט להכריע ולקבוע ממצאים מפורשים בעובדות הקונקרטיות שבפניו.
--- סוף עמוד 24 ---
19. נאשמים 6,7 טוענים תחילה כי הינם קרובי משפחה, ועל כן נמנעו הם מלהעיד על מנת שלא יעידו אחד כנגד השני (ראו: ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 251). בנוסף, לדבריהם חומר הראיות שהביאה המאשימה נגדם הינו ברובו ראיות נסיבתיות, ואין להשען עליהן רק משום שהנאשמים בחרו בזכות השתיקה.
עוד מוסיפים הם, כי בניגוד לחלק מהנאשמים האחרים, הם מסרו בהרחבה את גרסתם, ועובדה זאת אף היא עמדה ביסוד החלטתם של נאשמים 6 ו-7 להימנע ממתן עדות, בהגיעם למסקנה כי ממילא די בגרסה המפורטת שמסרו בחקירתם ברשות ההגבלים העסקיים, על מנת לבסס את חפותם.
נאשם 7 מוסיף כי בסוף פרשת התביעה העלה טענת "אין להשיב לאשמה", ובמסגרתה פרש לפני בית המשפט את מלוא משנתו בדבר האישומים המפורטים בכתב האישום ומידת השתתפותו בהם.
טענה נוספת אשר נשמעה מפי נאשם 6 הינה כי לא ניתן לקבוע כי שתיקת הנאשם עולה כדי דבר מה נוסף הדרוש לצורך הוכחה לגבי הודיית חוץ. כבר עתה אומר כי דברים אלו אינם עומדים עוד, לאור הלכת מילשטיין. כמו כן, לדבריו יש להשית את ליבו של בית המשפט הנכבד לעובדה כי הודעותיו של וייס שזורות בהוכחות ואמרות המלמדות על כך שלא היו הסדרים מהסוג להן טוענת המאשימה, ובוודאי שלא היו הסכמות.
20. נאשמים 9,10 טוענים כי למסמכים שהובאו על ידי המאשימה אין משמעות ראייתית מעבר להיותם ראיה נוספת לעצם תשלום הכספים לאורק, דבר שממילא אינו שנוי במחלוקת. לדבריהם, המסמכים אינם תורמים למאשימה דבר לביסוס הטענה כאילו הכספים שולמו דווקא עבור הפסקת יבוא. לאור כך, במצב בו הנאשמים הפריכו את האישום, והראו, באמצעות ראיות אובייקטיביות מוצקות, כי אין בו כל הגיון, אין לייחס משמעות רבה לשתיקתם.