מבחן הגורם המצרפי כולל שתי אפשרויות להוכחת קיומו או אי קיומו של הסדר. האפשרות האחת הינה הוכחה על דרך השלילה, אשר נקראה בפי גל – מבחן תנאי השוק. האפשרות השניה הינה הוכחה על דרך החיוב ועל פי אפשרות זו חלה חובת הוכחה פוזיטיבית לקיום בפועל של הגורם המצרפי – מבחן הגורם המצרפי החיובי. עוד מוסיפה גל, כי כאשר מוכח קיומו של הסדר על פי המבחן השני, אזי למבחן זה מצטרף גם מבחן חוסר ההצדקה החברתי. לדבריה, "מקום שלא הוכח קיומו של גורם מצרפי חיובי, ולא התקיים מבחן תנאי השוק, לא תיאסר ההתנהגות, והיא תחשב התאמה אוליגופוליסטית מותרת" (שם, ע' 626)
מבחן תנאי השוק
39. מבחן זה נצרך במקום בו אין ראיות בדבר פעולות אשר נעשו על ידי מי מהשחקנים בשוק, החורגות מהתאמה אוליגופוליסטית. על פי מבחן זה, אם מבחינת התנאים הכלכליים בשוק ברור שללא הסדר מפורש לא היו הצדדים מצליחים לשמור על תנאי שוק
--- סוף עמוד 46 ---
ריווחיים (או עצירה של ירידת מחירים), מבחינתם, אזי מדובר בהסדר. אסמכתא לכך מביאה גל מפסק הדין בה"ע (ירושלים) 1/00 פוד קלאב בע"מ נ' הממונה על ההגבלים העסקיים, תק-מח 2003(2), 5587, שם קובע כב' השופט י' עדיאל (בהסכמת חבר ביה"ד יאיר רוטלוי) כדלקמן:
"אמנם, מדובר בהתנהגות מקבילה מודעת (parallelism conscious), אשר עשויה, בהצטרפה לראיות אחרות, להצביע על קיומו של הסדר כובל (ABA, עמ' 8-9). אולם, התנהגות מקבילה מודעת עשויה להצביע על קיומו של הסדר כובל, בעיקר כאשר מדובר בהתנהגות, שבהעדר תיאום, איננה התנהגות סבירה.
התנהגות מקבילה מודעת אינה יכולה ללמד על קיומו של הסדר כובל, כאשר קיימים שיקולים עסקיים העשויים להביא לאותה התנהגות גם ללא תיאום (ABA, עמ' 9-11)." (שם, ע' 5642)
מבחן הגורם המצרפי החיובי
40. מבחן זה בוחן למעשה את קיומה של ראייה נוספת ממנה עולה כי ישנה התנהגות מודעת ולא מחוייבת אשר מקילה על יצירת תיאום, היא "ההתנהגות המקילה" (Facilitating Practice). למעשה ראיה זו הינה בגדר תוספת ראייתית הבאה לחיזוק החשד העולה מזהות המחירים והתנאים בשוק. גל סוברת כי הראיות אשר יהוו תוספת ראייתית הינן אלו אשר יקלו על התקיימות שלושת התנאים אשר נקבעו על ידי המלומד סטיגלר, המרכיבים יחדיו את ה'הסדר' (G.J. Stigler "A Theory of Oligopoly" 72 J. Pol. Ecom. (1964) 44). שלושת התנאים הינם הסכמה (במפורש או מכללה) על תנאי התיאום, יכולת לזהות סטיה של אחד השחקנים מהמוסכם והיכולת להעניש על סטיה זו (גל – בין תאום להתאמה, ע' 604). כדוגמאות להתנהגויות כאלו מציינת גל את קביעת מנגנון השיטור, פגישות בין מתחרים ללא הסבר חלופי או יצירת היצע חריג. באשר לנטל הוכחת קיומו של הגורם המצרפי, טוענת גל כי די בהוכחת קיומו ואין צורך להוכיח שינוי בפועל של תנאי השוק (שם, ע' 627). דעה זו עולה בקנה אחד אף אם איסור יצירת ההסדר הכובל, אשר כאמור לעיל, אינו איסור תוצאתי כי אם התנהגותי.