--- סוף עמוד 60 ---
שינוי זה אינו בא לשנות את ההלכה כפי שנקבעה בפסיקה אלא לעגנה בחקיקה. דברים אלו נאמרו במפורש על ידי המחוקק בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51) (הגנה מן הצדק), התשס"ז – 2007 (הצעות חוק – הכנסת 143, א' בניסן התשס"ז, 20.3.2007, ע' 138), כדלקמן:
"הצעת החוק המתפרסמת בזה באה לעגן בחקיקה את טענת ההגנה מן הצדק אשר אומצה בשיטת המשפט בישראל בדרך של הלכה פסוקה". (שם, שם).
אף הוספת האפשרות להעלות את טענת ההגנה מן הצדק בסעיף הטענות המקדמיות אינו מצמצם את האפשרות העומדת בפני הנאשם להעלותה אף בשלב הערעור:
"כל אלה, ראוי שייעשו מוקדם ככל האפשר. עם זאת, בהתחשב בתוצאות האפשריות של קבלת טענה מקדמית, חוק סדר הדין הפלילי מתיר לנאשם להעלותה גם בשלב אחר של המשפט, ואפילו בשלב הערעור" (שם, שם).
מן הכלל אל הפרט
50. הטענה בדבר אכיפה בררנית הועלתה על ידי נאשם 6 ולדבריו לא היה מקום להעמידו לדין כאשר מקביליו ביתר החברות הנאשמות לא הועמדו לדין. לדבריו, המאשימה נמנעה מלהגיש כתבי אישום כנגד בעלי תפקידים מקבילים בנאשמות 2,3, זאת ללא טעם. הפעם הראשונה בה הועלתה הטענה היתה בתחילת ההליכים היא נדחתה על ידי, בזו הלשון:
"יוצא, איפוא, כי לא מצאתי בהגשת כתב האישום, כפי שהוא, מטרה פסולה או שיקול זר בהגשת כתב האישום כנגד נאשם 6. למותר לציין שגם אם ניתן, מבחינה עיונית, להגיש האישום גם נגד גורמים נוספים, אין בכך הפליה ה"צועקת לשמים" או יחס של עוינות אישית או פוליטית. קביעה זו מייתרת את הצורך לדון בסוגיית שיקול הדעת שבהעדתם." (ת"פ (מחוזי יר') 377/04 מדינת ישראל נ' ירון וול, תק-מח 2004(3), 6275, 6283 (2004).
הפעם השניה בה הועלתה טענה זו היתה לאחר פרסום פסק הדין בפרשת בורוביץ', ובהחלטתי מיום 24.8.2005 קבעתי כי ניתן להגיש בקשה להגנה מן הצדק בכל שלב, אולם:
"נראה לי אפוא, כי מן הראוי ליתן החלטה בשאלה זו במסגרת הכרעת הדין. זאת מן הטעם שאין זה ראוי להעריך, בשלב זה, את דברי העדים שהעידו בפני, או לנתח את דברי נאשם 6 ונאשמים אחרים בהודעותיהם במסגרת החקירה, והדברים ברורים ועתיקים.
גישה זו עולה בקנה אחד עם דברי בית המשפט בפרשת בורוביץ כפי שצוטט לעיל (שם, פסקה 21)." (ת"פ (מחוזי יר') 377/04 - מדינת ישראל נ' ירון וול, תק-מח 2005(3), 5548 , 5554 (2005)).
--- סוף עמוד 61 ---
כעת, לאחר שמיעת העדים ועמידה על הראיות אשר הובאו, אין ספק בעיני כי תפקידו של נאשם 6 חרג בהרבה מאלו המתכנים "מקביליו". נאשם 6 לא היה אך איש מכירות אלא היה מנכ"ל מפעל אמקה מעטפות. אכן, בפועל נאשם 7 התקרא מנכ"ל של כל מפעלי תשלובת אמקה אולם כפי שעולה מהראיות וביניהן הודעתו של נאשם 7 בחקירה, הרי שלכל מפעל בתשלובת היה מנהל נפרד כאשר את אמקה מעטפות ניהל נאשם 6 (ת/131, ע' 1, שורה 27). אכן, ממסכת הראיות עולה כי מורשה החתימה היחיד בכל תשלובת אמקה היה נאשם 7 אולם מחקירתו עולה כי הוא סמך על נאשם 6 אף בעניין זה. כאשר נשאל נאשם 7 האם הוא שילם בעבור הכיבוד בפגישה שנערכה במלון דן אכדיה, הוא ענה בשלילה אולם לאחר שהובהר לו שהכיבוד שולם בשיק של אמקה, ענה שייתכן ונאשם 6 ביקש שיק והוא נתן לו: