"ש. ועל הכיבוד בפגישה בדן אכדיה אתה שילמת נכון?
ת. אני בטח שלא, במאה אחוז לא.
ש. שילמת בשיק של המפעל.
ת. יכול להיות. יכול להיות ששרגא ביקש ממני שיק ונתתי לו שיק אבל אני פיזית לא הלכתי לשלם.
ש. אז שרגא ביקש ממך שיק ונתת לו?
ת. יכול להיות" (ת/131, ע' 23, שורה 855).
מדברים אלו ברור שהיות נאשם 7 מורשה חתימה יחיד, לא מנע מנאשם 6 להוציא כספים לפי שיקול דעתו אף ללא ידיעתו של נאשם 7.
על אף האמור, מקבל אני את טענתו העובדתית של נאשם 6 כי חלקו של מוראש בניהולו של הקרטל היה רב, אולם לאור תפקידו השונה ולאור האמור לעיל באשר לשיקולי המאשימה שלא להעמיד לדין עדים פוטנציאלים אין אני מקבל את המסקנה של נאשם 6 ואני קובע כי בענייננו לא נכשלה המאשימה באכיפה בררנית ואין ליתן לנאשם זה הגנה מן הצדק.
סעיף 47א נסיבות מחמירות
51. בתאריך 20.2.2000 תוקן החוק והוסף לו סעיף 47א המחמיר את הענישה כאשר עבירות על פי חוק ההגבלים העסקיים נעשו בנסיבות מחמירות. זו לשון הסעיף:
"העובר עבירה לפי סעיף 47(א) בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים או קנס כאמור בסיפה לסעיף 47(א); לענין סעיף זה, "נסיבות מחמירות" – נסיבות שבהן עלולה להיגרם פגיעה משמעותית בתחרות בעסקים, בין השאר בשל אחד או יותר מאלה:
(1) חלקו ומעמדו של הנאשם בענף המושפע מן העבירה;
(2) פרק הזמן שבו התקיימה העבירה;
--- סוף עמוד 62 ---
(3) הנזק שנגרם או הצפוי להיגרם לציבור בשל העבירה;
(4) טובת ההנאה שהפיק הנאשם."
המאשימה טוענת שבמקרה שבפנינו נגרמה פגיעה משמעותית בתחרות, כאשר על פי העדויות שלוש השחקניות העיקריות בענף תיאמו ביניהן באופן קבוע את הצעות המחיר והמכרזים שפורסמו בו.
כמו כן, המאשימה טוענת שהנאשמות היו החברות הדומיננטיות בשוק המעטפות, ולדבריה מפי כל העדים, בין אם עדי תביעה ובין אם עדי הגנה, נשמע ששלושת החברות החזיקו בלמעלה מ 80% משוק המעטפות.
באשר לפרק הזמן שבו התקיימה העבירה, טוענת המאשימה כי הוכח שקרטל המעטפות פעל כבר מאמצע שנת 1995, עם כניסתה של אמקה לשוק, ועד לתפיסתו על ידי רשות ההגבלים העסקיים באוקטובר 2002. לדבריה, העובדה שסעיף 47א נכנס לתוקף רק בשנת 2000, אינה משנה את העובדה כי מדובר בקרטל רב שנים, אולם את האחריות המוחמרת ניתן לייחס רק מעת כניסת הסעיף לתוקף.
לאחר פירוט הראיות, ובסיומו של כל אישום, אדון בהתקיימות הנסיבות המחמירות ביחס לכל נאשם בנפרד.
האישום הראשון
האישום
52. על פי האישום הראשון, החל במחצית השניה של שנת 1995 ועד לסוף שנת 2002, היו נאשמים 1 – 8 צדדים להסדר כובל. לדברי המאשימה, הנאשמים הסכימו לתאם בין החברות הנאשמות (נאשמים 2, 3, 5, 8), חלוקה של זכיה במכרזים וחלוקת לקוחות מן המגזר הממשלתי והמוסדי עסקי. חלוקה זו התבצעה בדרך של חלוקת מכרזים ושיוך לקוחות.