39. כן נאשם 1 בעצמו העיד באשר ל"וועד נהגי המוניות" שהוא לא רואה בו ארגון מסודר ומאורגן "שני החברה שראיתי כאן, הכוונה לשי דיין, ומצי שבתאי. הם ונהגים חאפרים" (כך במקור, ר' נספח 2 לכתב התשובה של המאשימה לטענות המקדמיות, ש' 54-56) ובהמשך מסר "הדרך שלהם היא לא מקצועית אין להם מושג מה הענף צריך" (שם, ש' 57-59). כמו כן מהודעתו מיום 20.6.17 עולה, כי נאשם 1 רואה בהם קבוצת וואטסאפ ולא ארגון (ר' נספח 5 לכתב התשובה של המאשימה לטענות המקדמיות, ש' 564-568).
40. בע"פ 7659/15 רוני זירר הרוש נ' מדינת ישראל (20.4.16) נקבע כך: "ואולם, החלטת רשויות התביעה להעמיד לדין פלוני ולהימנע מהגשת כתב אישום נגד אלמוני, החשוד במעורבות באותה פרשה, אינה מלמדת, בהכרח, על קיומה של אכיפה בררנית. על הטוען לכך להראות כי ההבחנה בין החשודים המעורבים באותו אירוע מבוססת על שיקולים זרים, גישה שרירותית, מטרה פסולה, וכיוצא באלה דברים (ע"פ 2681/15 בן שטרית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.2.2016) (להלן: עניין בן שטרית); ע"פ 8568/14 אבו גאבר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.5.2015); ע"פ 8204/14 זלום נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.4.2015))".
41. עיון בראיות שהובאו לפניי מלמד, שהנאשמים לא עמדו בנטל עוד בשלב הראשון להוכחת טענתם לאכיפה בררנית, שמדובר באותה קבוצת שוויון, ועל כן ההבחנה שנעשתה ביניהם, מבוססת על שיקולים זרים, גישה שרירותית או מטרה פסולה. לדידי, אין מדובר בקבוצת שוויון, שכן אין דינם של ראש עמותה ועמותה הקיימת עשרים ושתים שנה, מאורגנת ומסודרת, שהשפיע רבות על מעמד נהגי המוניות בישראל, המייצגת אלפי נהגים, כדין וועד חדש בהקמה המייצג לכל היותר כמה מאות נהגים.
42. יתרה מזו, פוטנציאל הפגיעה, לכאורה, ממעשיו של נאשם 1 חמורים יותר ממעשיהם של ראשי "וועד נהגי המוניות", משום שנהגי מוניות ושאר ארגונים פנו אליו להתערב בעקבות מכרז רשות שדות התעופה, כפי שעולה מעדותו של נאשם 1, לפיה מסר "אני באיגוד עובד קשה עבור כל הענף" (ר' נספח 2 לכתב התשובה של המאשימה לטענות המקדמיות, ש' 173) ובהמשך: "ברגע שההפחתה התגלתה, ופורסם מה ההפחתה, כל הנהגים וכל התחנות והנהגים ביקשו ממני להתערב" (שם, ש' 213-214). דבריו אלה מלמדים על השפעתם הרבה של הנאשמים, ועל כן ההבחנה ביניהם לבין הנחקרים האחרים, היתה מטעמים עניינים. מכאן, שגם אם היה נקבע שמדובר באותה קבוצת שוויון, הרי שהבדלים אלה בנסיבותיהם של הנאשמים אל מול הנחקרים האחרים, השפיעו על קביעת סדרי עדיפויות באכיפה, מטעמים עניינים ולא מטעמים שרירותיים.