74. במאמר רונן ואשכול ממפות המחברות את רכיבי המפתח של התנאי בדבר "החלטה מיודעת" בהתאם לחלוקה הבאה:
ראשית, קבלת החלטה אקטיבית ומודעת – "... בית המשפט אינו יכול "לכבד" החלטה של הדירקטוריון ואת שיקול הדעת שהדירקטוריון הפעיל – מקום בו לא התקבלה על ידי הדירקטוריון כל החלטה ולא הופעל על ידיו כל שיקול דעת. מובן שיש להבחין בין מקרה בו הדירקטוריון לא קיבל החלטה, לבין מקרה בו הדירקטוריון קיבל החלטה פוזיטיבית להימנע מפעולה. החלטה שלא לפעול (לדוגמא החלטה שלא להתקשר בעסקה, שלא לממש שעבוד וכיו"ב) היא החלטה אקטיבית, שאם מוכח קיומה – היא זכאית ליהנות מהגנת הכלל. זאת בניגוד למחדל מלפעול שאינו נובע מהחלטה אקטיבית אלא מהעדר כל החלטה שהיא".
שנית, איסוף מידע מהותי הזמין לדירקטוריון באופן סביר;
שלישית, בחינת אלטרנטיבות – קרי, בחינה השוואתית של אפשרויות הפעולה השונות העומדות בפני החברה;
רביעית, קיום דיון מספיק בדירקטוריון – "הדיון הנערך בדירקטוריון הוא המאפשר לבית המשפט לבחון האם הדירקטוריון הפעיל שיקול דעת ביחס להחלטתו, בפרט בנוגע לקשיים ולסיכונים הכרוכים בהחלטה זו. כך למשל, כאשר הדירקטוריון מחליט לבצע השקעה מסוכנת (למשל, בקידוח נפט), הרי במקום לבחון את סבירות ההחלטה לגופה, די בכך שבית המשפט ייווכח כי הדירקטוריון קבל את ההחלטה כאשר הוא היה מודע לסיכונים הכרוכים בהשקעה, ולאחר ששקל אותם למול הסיכויים הכרוכים בה".
לדעת רונן ואשכול, כאשר מדובר בדירקטור מיומן, בעל ידע מוקדם וניסיון רלוונטי בתחום, יכול בית המשפט להניח כי חלק מהנושאים שיש להביאם בחשבון לצורך קבלת ההחלטה ידוע לו, וכי הוא אינו חייב בהכרח לבצע אותו תהליך של איסוף מידע כמו דירקטור אחר שאין לו ידע מוקדם.
כמו כן סבורות רונן ואשכול, כי השאלה מהו התהליך שבו ראוי כי ינקוט הדירקטוריון – עשויה אף היא להיות מוגנת על ידי הגנה הדומה לזו שקובע כלל שיקול הדעת העסקי. ובמילותיהן: "על בית המשפט להיזהר מפני "גלישה" לשיקול דעתו המהותי של הדירקטוריון במסגרת בחינה של דרישת היידוע. כאשר הדירקטוריון קיבל החלטה עסקית מודעת ומיודעת גם בנוגע לתהליך קבלת ההחלטה, על בית המשפט לנהוג בריסון מפני התערבות בשיקול דעתו העסקי גם בהיבט זה של תהליך קבלת ההחלטה".
75. כשלעצמי, הגדרת משמעותה של הדרישה כי ידובר ב"החלטה מיודעת" היא עניין בו אין לייחס משקל מופרז לעמדת נושא המשרה שקיבל את ההחלטה, אלא אין מנוס מהגדרתו ובחינתו על פי מבחן אובייקטיבי, המעוצב על ידי בית המשפט. הטעם לכך הוא שכלל שיקול הדעת העסקי ממיר בחינה מהותית של ההחלטות העסקיות שמקבלים נושאי משרה בחברה (ובראשם הדירקטוריון) בבחינה תהליכית (פרוצדורלית), ועל מנת שלבחינה זו תהיה אפקטיביות כלשהי, אין מנוס מעיצוב הפרוצדורה הראויה על ידי בית המשפט. ודוק, לחברה אפשרות לפטור דירקטורים ונושאי משרה מביקורת שיפוטית על איכות החלטותיהם באמצעות קביעת הסדר פטור בתקנון החברה (סעיפים 258 – 264 לחוק החברות). ככל שתעשה כן ממילא לא יפעיל בית המשפט ביקורת שיפוטית על רמת המיומנות ועל אמצעי הזהירות בהם נקטו הדירקטורים ונושאי המשרה (מחובות אמון לא ניתן להעניק פטור בהתאם לסעיף 258(א) לחוק החברות, ועל כן לעולם יפקח בית המשפט על כך שנושאי המשרה פועלים לטובת החברה בכללותה). ואולם, כל עוד רמת האחריות של נושאי משרה מוגדרת על ידי המחוקק, אין לתת להיקף הביקורת השיפוטית על התנהלות נושאי המשרה פרשנות המרוקנת אותה מתוכן, על ידי שחרורם לא רק מהדרישה לעמוד בסטנדרטים אובייקטיביים לעניין המהות (תוכן ההחלטה), אלא גם מהדרישה לעמוד בסטנדרטים אובייקטיביים לעניין הפרוצדורה (דרך קבלת ההחלטה). מכאן שלשיטתי, אין לייחס משקל משמעותי לפרשנות שנושא המשרה עצמו נתן לדרישה כי החלטתו תהיה מיודעת, אלא יש להגדיר לדירקטורים ולנושאי המשרה האחרים סטנדרטים אובייקטיביים, אשר בהתקיימם תחשב פעולתם כקבלת "החלטה מודעת", ותאפשר להם, ככל שמתקיימים התנאים הנוספים לתחולת כלל שיקול הדעת העסקי, לזכות בהגנה מפני בחינה שיפוטית של ההחלטה העסקית לגופה .