ש ו פ ט ת
המשנה לנשיאה ח' מלצר:
1. אני מצטרף בהסכמה לתוצאה ולהנמקה המפורטות בחוות דעתה המקיפה של חברתי, הנשיאה א' חיות. מכאן גם עולה כי במחלוקת שנפלה בין חברותי – הנני מצדד בשיטת הנשיאה. לגישתי מספר טעמים תומכים במסקנה האמורה, ואלו יבוארו בקצרה להלן.
2. סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין) מורה כדלקמן:
"מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון."
סעיף 10 הנ"ל חל עקרונית על הסיטואציה שלפנינו, שכן רישום חלקות המקרקעין, נשואי הערעורים, על שמה של נאדיה מכח צו הירושה המתוקן "לא היה נכון", שכן הוא נעשה בנסיבות שבגדרן יורשי אנטואן ידעו על ההעברות לאחים והשלימו עמן.
3. זאת ועוד – אחרת. התנאים להעדפת הזכות שמכוח סעיף 10 הנ"ל – לא התקיימו כאן מאחר ומרואן לא השלים את העיסקאות שאותן רקם ברישום, והלכה עמנו (בלשון השופט מ' חשין) כי:
"רק קנין יכה קנין, ואילו זכות חיובים – אין בכוחה להכות זכות קנין".
(ראו: רע"א 2267/95 בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3) 854, 870-869 (1995), ועיינו גם: ד"ר אבי וינרוט דיני קניין – פרקי יסוד 246-232 (התשע"ז-2016) (להלן – וינרוט)).
יתר על כן – גם לא ניתן לומר כי מרואן היה תם לב במשמעות סעיף 10 הנ"ל, כפי שהסבירה חברתי הנשיאה בחוות דעתה, וכפי שנדרש הדבר בפסיקה, הקובעת כי תום הלב מתבקש לא רק בעת הרכישה, אלא שזו דרישה מתמשכת והיא נדרשת עד לרישום – שלא התבצע פה כאמור. עיינו: ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' סונדרס, פ"ד נו(6) 832 (2002); וינרוט, בעמ' 235.
4. לתפיסתי סעיף 9 לחוק המקרקעין איננו צריך לחול, שהרי ההתחייבות הנוגדת נעשתה על-ידי יורשי אנטואן ולא על-ידי אנטואן ז"ל עצמו, בו בזמן שהסעיף דורש כי ההתחייבות הנוגדת תיעשה גם היא על-ידי מי שהתחייב (אישית) לעיסקה מלכתחילה. את הפסיקה שהביעה דעה אחרת, אותה מביאה חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, יש לפרש איפוא או כחורגת מנוסחו המפורש של סעיף 9 לחוק המקרקעין, או כמתבקשת על דרך של היקש בלבד, או על של רקע של הסיטואציות המיוחדות שנדונו שם. מכל מקום אף לגישת חברתי, השופטת ד' ברק-ארז – המערערים לא עמדו גם בדרישות סעיף 9 לחוק המקרקעין.
5. נוכח כל האמור לעיל – התוצאה אחת היא: דחיית הערעורים וחיוב המערערים בהוצאות.