ואילו ככל שמדובר בהשקעות, ששימשו בפעילותו השוטפת של בית-העסק, לא אדע מפני מה זכאי התובע להשבתן לידיו. כסף שהושקע, שימש בניהולה השוטף של השותפות וכָלה, שוב איננו עומד להתחשבנות (מעבר להשפעה, ככל שישנה, על קביעת-הנתח של כל שותף בשותפות). כך הוא ככלל, וכך הוא בייחוד לנוכח העובדה כי במהלכה של אותה פעילות שוטפת, ובזכותה, משָׁך התובע מבית-העסק ממון לא מבוטל לכיסו. אמת, כסף אשר הושקע בשותפות שימש ביצירתן של הכנסות לשותפים. מן ההכנסות הללו נהנה התובע. ברם בעוד שמצא הוא לנכון לתבוע את מלוא-השקעתו לא לקח התובע בחשבון, בשום מובן, משיכות אלו. בעדותו נשאל התובע: "מדוע אתה צריך לקבל את החזר ההשקעות הזה אם ממילא משכת כסף מהעסק? ההשקעות הניבו פרי ואתה את הפרי הזה קיבלת"; והשיב: "אתה שואל שאלה נכונה. מבחינת התחשיב, [ב]חישובים שהיינו צריכים לעשות היינו צריכים לכלול את זה, לקזז את זה מהסכום" (פרוטוקול, מעמ' 23, ש' 24). לא מצאתי מקום להוסיף ולפסוק לזכותו של התובע דבר בראש זה של התובענה.
אובדן-הכנסות
27. התקשיתי, עוד, להבין, מדוע זה יש לחייב את הנתבע ב"נזק ממוני" ומקורו, לפי הטענה, באובדן של הכנסות לתובע בשנה שלאחר פירוקה של השותפות. ראשית, מן הבחינה העובדתית לא הוכח נזק כזה. הטענה הועלתה בעלמא, ללא שום אסמכתא הן לענין עצם-קיומו של נזק והן לענין-שיעורו. מה קל הוא להפריח אל חלל-האוויר, כלאחר-יד, סכום עגול בן 50 אלף ש"ח מבלי להוכיחו במאום? שנית, התובע הוא שפירק את השותפות. הוא שהחליט לעזוב את עבודתו המשותפת עם הנתבע. משמוצו זכויותיו כשותף, מה ענין פה לאובדן-הכנסות לאחר פירוקה של השותפות? במלים פשוטות, אם השותפות התפרקה, מדוע חייב הנתבע לדאוג למקור-פרנסתו העתידי של התובע? פתרונים לא היו אפילו לבאת-כוחו של האחרון אשר נשאלה על כך, פעם ופעמיים, בסיכומיה.
מוניטין
28. מה יעשה בית-המשפט, והוא דובֵר על אוזנם של בעלי-דין (ושל עורכי-דינם) באין שומע? למן הדיון הראשון בקדם-המשפט העמיד בית-המשפט, ברחל בתך הקטנה, את התובע על הדרך המיוחדת, שנקבעה בפסיקתנו להוכחתו של מוניטין. פעם אחר פעם הוסבר כי לא די לטעון לפגיעה במוניטין לפי חישובים עלומים של קיומו ושל ערכו המשוער, אלא יש להציג ראיות ממשיות להוכחת הקיום והשיעור גם יחד. זאת, בייחוד כשמרכיב-המוניטין מקיף את רוב מנינה ובנינה של התביעה, למעלה מ-85 אחוזים מן הסכום שנתבע. כאותו ראובן לרבי משה בר יוסף מטראני, ש"הלך בבתי כנסיות שבעיר וצעק בקול גדול, ויהי כמדבֵּר אל העצים ואל האבנים" (שו"ת מבי"ט, חלק ב, כא), מצא את עצמו בית-המשפט מקיש שוב ושוב על דלת, הממאנת להיפתח.