פסק-דין
הסמכות הענינית
1. במהלך-כתיבתו של פסק-דין זה מצאתי את עצמי מתחבט בשאלת-הסמכות הענינית. לוּ עלתה הסוגיה בראשיתו של ההליך, אפשר כי נכון היה להפנות את הצדדים אל הערכאה המוסמכת לפי סעיף 46 לפקודת-השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975. ארבעה גורמים הביאוני למסקנה כי, בנסיבות-הדברים, יש להשלים את הבירור לפניו של בית-משפט זה. ראשית, התובע ניסח את סעדיו הכספיים ככאלה שקמו לו, לפי טענתו, לאחר שנתפרקה כבר השותפות נושא-התובענה ועברה מן העולם. הוא לא ביקש כי בית-המשפט יורה על הפירוק. שנית, התובע לא ביקש לחיֵיב את השותפות בדבר. את סעדיו הוא ייחד לנתבע לבדו. שלישית, איש מן הצדדים לא העלה את סוגיית-הסמכות בשום שלב של ההליך, מתחילה ועד סוף. זו גם הסיבה לכך, שאת דעתי לענין נתתי אך בשלב מאוחר של הבירור, לאחר שהחלה כתיבתו של פסק-הדין. רביעית, לסופה של שמיעה מצאתי כי ערכֵיה הנכונים של התביעה הם זעומים, ודאי ביחס למה שנתבקש בכתב-התביעה וודאי ביחס לסמכותו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות אלו, שליחתו של התובע בשלב מאוחר זה לנהל את תביעתו הכספית בערכאה אחרת לא זו בלבד שחוטאת הייתה לעמדתם של הצדדים אלא שמידת-התועלת בה, לכל הנוגעים בדבר, הייתה נמוכה. כל זאת ואטעים: במידה רבה חרצה החלטתו של התובע בענינה של המסגרת הדיונית את תוצאתו של הבירור.
ההליך והטענות
2. זו תביעה על סך של מיליון שקלים בדיוק ("לצורכי-אגרה"). התובע ביקש להצהיר בה כי בינו לבין הנתבע כוּננה שותפות אשר, לאחר שנתפרקה, זכאי התובע למחצית-ערכה כמו גם לפיצוי בגין נזקיו. העילה העיקרית הוּכחה. פחות מכך – סכומה של התביעה.
הנתבע, הנשוי לאמו של התובע, הקים בשנת 2013 בית-עסק לדפוס. בחלוף חודשים אחדים, לבקשת-הנתבע ולפי הסכם על-פֶּה שנקשר בין השניים, נעשה התובע שותף בבית-העסק הזה. התובע השקיע בו ממון לא מבוטל, פיתח את עסקיו וניהל את עניניו המקצועיים. בחלוף שנתיים ומחצה, משהגיע למסקנה כי השותפות אינה כדאית עוד, הודיע התובע לנתבע על החלטתו לפרקה. יחסי-הצדדים עלו על שרטון והתובע עזב את בית-העסק בידיים ריקות.
הסעד הכספי המבוקש – סכום עגול וגבוה להפליא, צמח מצירופם זה לזה של מספר ראשים של תביעה: החזר-השקעתו הכספית של התובע בבית-העסק; מחצית מן היתרה בחשבון-הבנק שלו; מחצית מחובותיהם של הלקוחות, שטרם שולמו; מחצית מן הרכוש שצברה השותפות; "נזק ממוני ישיר", כך לשון-התביעה, בגין אובדן-השׂתכרות בשנה שלאחר הפירוק; מאה אלף שקלים לפיצוי בגין הפרתו של הסכם ולעוגמת-נפש; ולא פחות מ-864 אלף ש"ח – חלקה הארי של התביעה – בגין מוניטין, שלטענת התובע אין לייחס לשותפות אלא לו בלבד.
הנתבע, מצדו, הכחיש מכול וכול את קיומה של שותפות. לשיטתו לא שימש התובע אלא עובד שכיר בבית-הדפוס, ויחסי-העבודה עמו באו אל קצם מטעמים של מיעוט-הזמנות. לפיכך, בחודש ספטמבר 2015 שיגר הנתבע לתובע מכתב-פיטורין, בהתראה מוקדמת כנדרש בדין. הוא לא שכח לאחל לו הצלחה בכל אשר יפנה, אך ודאי לא התכוון לבית-משפט זה.
מהותם של היחסים המשפטיים בין הצדדים
שותפות, לפי הדין
3. סעיף 1 לפקודת-השותפויות מגדיר כך את התיבה "קשרי-שותפות": "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעֵט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר". זוהי הגדרה שיורית ופירושה, במלים פשוטות, כי במקום שבו שניים או יותר חברו יחד לניהולו של עסק נושא-רווח, ואין הם עושים זאת באמצעותו של תאגיד, נִכּונה בינם שותפות במובנה המשפטי.
מפתח מצוי בצירוף: "המנהלים יחד עסק". נהיר כי צירוף זה, לענינה של שותפות, איננו מקיף כל סוג של אינטראקציה ובה מופקדות בידיו של אדם סמכויות-ניהול. מנהֵל אפשר, לדוגמה, שיועסק כשכיר בידיו של בעל-העסק. הוא לא יהיה שותפו. ניתן, אם כן, לומר כי השתתפות בניהולו של בית-העסק היא תנאי הכרחי להכרה באדם כשותף אך אין היא תנאי מספיק.
המחוקק היה ער, כנדמה, למרקם הפתוח ולגמישות הסיווגית, המאפיינים צורות שונות של יחסים עסקיים בין אנשים. פקודת-השותפויות הוסיפה אפוא ונתנה סימנים ב"שותפות", תוך הימנעות מהגדרה חדה של מושג משפטי זה. הסעיף השני לפקודה קובע, בחלקו הארי על דרך-השלילה, מאפיינים רלוונטיים לשאלת-קיומה של שותפות:
"2. צורות שיתוף שאינן קשרי שותפות
לשם הכרעה אם קיימים קשרי שותפות ואם לאו, יש ליתן את הדעת על כללים אלה:
(1) שיתוף מכל צורה או הגדר בנכס או בכל זכות בו – אין בכך בלבד כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס או הזכות, ואפילו הם נוטלים חלק ברווחים המגיעים מן השימוש בהם;
(2) נטילת חלק בהכנסה ברוטו מנכס, היא בלבד אינה יוצרת קשרי שותפות, בין שנוטלי החלק יש להם בנכס זכות או טובת הנאה משותפות ובין שאין להם;
(3) הנפרע חוב או סכום קצוב אחר, בין בשיעורין ובין בצורה אחרת, מתוך רווחיו הנצמחים של עסק, איננו נעשה בשל כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו;
(4) חוזה, שעל פיו עובדו או שלוחו של בעל עסק יקבל את גמולו בחלק מרווחיו של העסק, אין בו בלבד כדי לעשות את העובד או את השלוח שותף בעסק או חב כשותף בו;
(5) בן זוגו או ילדו של שותף שנפטר או התלוי בנפטר, המקבל בדרך של אנונה חלק מרווחי העסק שהנפטר היה שותף בו, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו;
(6) המלווה כסף למי שעושה עסק או עומד לעשות עסק, ועל פי החוזה שביניהם יקבל המלווה ריבית בשיעור משתנה לפי רווחי העסק, או יקבל חלק ברווחים – אין המלווה נעשה משום כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו;
(7) המקבל, בדרך של אנונה או בדרך אחרת, חלק ברווחי עסק כתמורה בעד מכירת המוניטין של העסק, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו;
(8) חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים".
4. הציווי אשר בראש-ההוראה: "יש ליתן את הדעת על כללים אלה", כשלעצמו, משמיע כי אלה הם קריטריונים בלתי-ממצים וממילא נותר מרחב לא מבוטל לשיקול-דעת. הוראות אחרות בפקודה אינן מספקות, אף הן, הגדרה ממצה. כך, למשל, נקבע כי שותפות חייבת להירשם. ברם, מוסיף הסעיף הרביעי לפקודה וקובע, "אי-רישומה של שותפות לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת ואם לאו".
המבחן הוא, אם כן, מבחן גמיש ותלוי-נסיבות. בכל מקרה, לגופו, יהיה צורך לאתר את מאפייניהם העיקריים של היחסים שבין הצדדים ולקבוע אם המאפיינים הללו, לפי עובדותיו הפרטניות של הענין, משקפים ניהול משותף של בית-עסק לשם הפקתם של רווחים, או דבר-מה אחֵר. על כן רצופה פסיקתו של בית-המשפט העליון קביעות שעל-דרך ההדגמה. גם זו אינה מספקת ל"שותפות" הגדרה חד-משמעית, שאיננה תלויה בפרטיו המסוימים של המקרה הנדון.
5. הפסיקה שׂרטטה, בלשונו של כבוד השופט דב לוין, "קווים מנחים לבחינת הנושא" (ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, [פורסם בנבו] בפסקה העשירית לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 7.4.1992)). כך, בייחוד, ניתן משקל לכוונתם של הצדדים, ככל שהיא ידועה; לאופן שבו הם הציגו את עצמם לאחרים; לפרק-הזמן, שבו התקיימו בינם יחסים עסקיים; לאופן שבו חולקו בינם סמכויות-הניהול וכוח-ההשפעה על גורלו של בית-העסק; לתרומתו של כל אחד מהם לנכסיו של בית-העסק; להשתתפותם ברווחים; לאופן, שבו הם נושאים בחבויותיו של בית-העסק ולחלוקתם של הסיכונים העסקיים (ע"א 682/87 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' אקרמן, פ"ד מג(2) 825, 830 (כבוד השופט יעקב מלץ) (1989); ע"א 167/89 תנעמי הנ"ל, בפסקה 10; ע"א 7202/12 חלאילה נ' ג'חוש, [פורסם בנבו] בפסקה התשיעית לפסק-דינה של כבוד השופטת אסתר חיות (פורסם באתר הרשות השופטת, 4.5.2015) וע"א 7065/15 לוי נ' נחלת א.מ בניה ויזום בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה התשיעית לפסק-דינה של כבוד הנשיאה חיות (פורסם באתר הרשות השופטת, 28.1.2018)).
עיקר, אם לתמצת, מצוי בשאלה כלום לפי מאפייניו הפרטניים של המקרה ניתן לראות כל אחד מן הצדדים מי, שיש לו חלק בבעלות בבית-העסק; ביכולת לקבוע את נתיבו ובסיכונים אשר להם הוא חשוף. הנֶטל להוכיח את קיומה של שותפות מונח לפתחו של הטוען לה (ע"א 1763/93 זילכה נ' שוחט, פסק-דינו של כבוד השופט צבי א' טל (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 14.3.1996)).
אל המקרה דנן
6. מאפיין מרכזי של פרשה זו הוא אופיו המשפחתי של בית-העסק, אשר סיפק פרנסה לאבי-המשפחה ולילדיו. משפחתיוּת זו היא שעמדה ביסוד-העובדה כי לא נעשה הסכם בכתב להסדרת-יחסיהם של הצדדים. "אין הסכם", הודה התובע, "זה הטעות שלי. היה לי אמון מלא בו [בנתבע] כאבא" (פרוטוקול, מעמ' 25, ש' 28). אין לפנינו, אפוא, ראָיה-בכתובים לאופן שבו ראו הצדדים את מערכת-היחסים בינם ולאופן, שבו הם הציגוה לפניהם של אחרים. דבר זה הכביד על עמדתו של התובע. הוא חייבוֹ להציג ראיות חלופיות, מוצקות דיָן, לביסוס-טענותיו (ע"א 7065/15 לוי הנ"ל, בפסקה התשיעית לפסק-דינה של כבוד הנשיאה).
7. עדויות-הצדדים העמידו גרסה מול גרסה. התובע טען כי מתחילת-הדרך דיברו הצדדים בשותפות וכי התוכניות, שרקמו יחד, לא שיקפו כוונה להיקשר ביחסים של עובד ומעביד. יותר מזה, לגרסתו התנה התובע את נכונותו לבוא בקשר עסקי עם הנתבע בכך, שסמכויות-הניהול המקצועי של בית-העסק תופקדנה, במלואן, בידיו של התובע והנתבע הסכים לכך. "נפגשנו בבית קפה בראשון [לציון]", כתב התובע בתצהיר של עדותו הראשית, "על מנת שנוכל לשוחח על אפשרות לשותפות. [הנתבע] הציע לי להיכנס לעסק כשותף בעל זכויות מלאות, קרי, שהוא ואני נהיה בעלי מחצית הזכויות כל אחד. הסכמתי להצעה בכפוף לכך שתינתן לי הסמכות לקבל את ההחלטות המקצועיות בבית הדפוס" (פסקאות 7-6 לתצהירו). "הוא [הנתבע] הסתכל לי בעיניים", תיאר התובע בעדותו, "והוא אמר לי: 'קובי, אנחנו שותפים, איך שאתה רוצה את העסק, איך שאתה רוצה, רק תהיה איתי'" (פרוטוקול, בעמ' 27, ש' 32-30).
התובע העיד כי הוא ראה את עצמו מי, שנתקיימו בו כל המאפיינים של שותף: ניהולו של בית-הדפוס; השתתפות בבעלות בו ועשייה, החורגת ממשית מזו של עובד-שכיר. "מהרגע שנכנסתי לדפוס", סיפר התובע, "אני נכנסתי בידיעה שאני בעל הבית, אני מנהל אותו, אז אני התחלתי לנהל אותו. היה לי עסק גדול, היה לי מכונות, היה לי הכול. אצלי אף פעם לא היה 'שעות עבודה' בעבודה. מבחינתי, אני בתור בעל עסק, אם יש לי עבודה[,] מתי שצריך לעבוד אני עובד" (שם, בעמ' 17, ש' 32-31; עמ' 18, ש' 10-9 וש' 16-15).
התובע הוסיף וסיפר כי הוא השתתף ברווחיו של בית-העסק. מעת לעת הוא משך לכיסו, ממש כמו שעשה הנתבע, כסף מן הקופה. כל משיכה נרשמה ושימשה בהתחשבנות השוטפת בין השותפים. במצטבר עמד הסכום, שקיבל כך התובע לידיו בשנתיים ומחצה של עבודתו בבית-העסק, על כ-96 אלף ש"ח (שם, בעמ' 23, ש' 19-17). התובע העיד:
"משכתי [כסף] כשותף. כל פעם [כש]היה כסף בעסק, משכנו. [הנתבע] הביא לי 2000 [ש'ח], רשם, אני לקחתי 3 [3,000 ש'ח], רשם. הוא לקח 5 [5,000 ש'ח], רשם. ככה התנהלנו" (שם, בעמ' 21, ש' 18-17).
ובהמשך:
"היה הסכם בינינו, כספים היו מנוהלים בצורה כזאת: אם יש כסף מושכים כסף, אם אין כסף לא מושכים כסף" (שם, בעמ' 40, ש' 2-1).
התובע לא רק משך כסף מבית-העסק. הוא השקיע בו ממון רב. כך נטל הוא יחד עם הנתבע, עבור בית-הדפוס, הלוואה אשר חלקוֹ בה הוחזר לידיו בתשלומים מן הקופה. בין החודשים אפריל 2014 ופברואר 2015, מדי חודש בחודשו, העביר התובע לבית-העסק, בנוסף, סכום קבוע. היה זה כסף, שמסרה לו אמו מדמי-השכרתה של דירה אשר בבעלותה. מכלול-השקעותיו של התובע בבית-העסק הסתכם, לשיטתו, בקרוב ל-208 אלף ש"ח (פסקה 11 לתצהיר-העדות הראשית).
זה המקום להטעים כי עדותו של התובע הותירה בי רושם של עדות מהימנה. דבריו היו כנים. ניכר בו כי אין הוא מבקש לבְדות מלבו עובדות ונתונים. נהיר היה כי הדברים הם בנפשו. הוא סבר, באמת ובתמים, כי נעשה לו עוול. הוא העיד בהתרגשות רבה; לפרקים אפילו התייפח. הוא הפנה אצבע מאשימה אל עבר עצמו, כשלא מצא לרגע את ידיו ורגליו בחומר-הראיות: "כל כך הרבה קראתי את זה ופתאום נהיה לי [חישכון – בלקאאוט]. אני ממש מתנצל. למה לא הבאתי את [העותק] שלי, הכול סימנתי עם מרקרים, איזה סתוּם אני" (פרוטוקול, בעמ' 32, ש' 31-17; עמ' 33, ש' 27-1). והוסיף: "כבוד השופט, אני חיכיתי לרגע הזה להגיד לך... אני חיכיתי למשפט הזה" (שם, מעמ' 35, ש' 26).
ממצא זה של מהימנות, ואותו לא ניתן היה לגבש קודם לשמיעתה של חקירתו הנגדית של התובע, גזר את ההבדל בין תוצאתו של ההליך, כמפורט לסופו של פסק-דין זה, לבין הספֵק שהעלה בית-המשפט, בשלבים של קדם-המשפט, לגבי כוחו של התובע להוכיח את תביעתו. מתן-אמון בגרסת-התובע, גם אם לא היה בו לגשר על פערים במישור-הראיות, תרם לכוח לקבל כמהימנוֹת חלק מאלו.
8. ההתחשבנות השוטפת בין הצדדים, כך העיד התובע, נוהלה באמצעותה של תוכנה ושמה "Money Manager My". תדפיס מן התוכנה הזו צירף התובע בנספח הראשון לתצהירו. פורטו בו, שורה אחר שורה לאורכם של קרוב למאה עמודים, סכומי-הכסף אשר נכנסו לקופתו של בית-העסק ואלה שהוצאו. הרישום היה מפורט מאד. הוא התייחס לכל הכנסה ולכל הוצאה, קטנה כגדולה, בציון שמו של המעורב בה. חקירתו הנגדית של התובע לא ערערה את מהימנות-תוכנו של מסמך זה. ממילא לא הניח הנתבע כל בסיס למסקנה כי המסמך הזה איננו נכון או כי לא שיקף את מכלול-ההכנסות וההוצאות שתועדו באמצעותו.
ברישום הזה נמנו הסכומים, שהתובע העיד כי הוא השקיע בבית-העסק, כמו גם אלה שמשך לכיסו. השקעה חודשית של דמי-השכירות מן הדירה ברחוב אנצו סירני בחולון, שכאמור קיבל התובע מאִמו, הופיעה בתדפיס הזה לא פחות מ-11 פעמים, בעשרה לכל חודש תחת השם: "קובי סירני" (עמ' 28, 32, 36, 41, 44, 49, 54, 58, 64, 69 ו-75 לתדפיס). שורות נוספות בטור-ההכנסות תיעדו כספים אחרים, שהפקיד התובע בקופתו של בית-העסק ונרשמו בציון שמו. כך, לדוגמה, בינואר 2014 נרשם סכום-כסף, שהוכנס לבית-העסק, תחת "קובי הלוואת בעלים" (עמ' 18). באפריל 2014 נרשם חלקו של התובע בהלוואה נוספת, שנטלו השותפים לטובתו של בית-העסק, מיד בסמוך לרישום דומה בענינו של הנתבע (עמ' 27 לתדפיס). הֶחזר-חלקו של התובע בהלוואה הזו הופיע גם הוא, פרוּשׂ על פני שנה ("קובי פירעון הלואה"; "קובי הלואה" או פשוט: "קובי"; עמ' 32, 36, 40, 45, 49, 53, 58, 64, 68, 75, 86 ו-96). באופן דומה נרשמו הכספים שמשך התובע מן הקופה ("קובי משיכה" או "קובי"; עמ' 28, 34, 38, 41, 45, 49, 55, 59, 63, 69, 75, 83, 88, 93, 96 ו-97 לתדפיס).