פסק-דין
הסמכות הענינית
1. במהלך-כתיבתו של פסק-דין זה מצאתי את עצמי מתחבט בשאלת-הסמכות הענינית. לוּ עלתה הסוגיה בראשיתו של ההליך, אפשר כי נכון היה להפנות את הצדדים אל הערכאה המוסמכת לפי סעיף 46 לפקודת-השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975. ארבעה גורמים הביאוני למסקנה כי, בנסיבות-הדברים, יש להשלים את הבירור לפניו של בית-משפט זה. ראשית, התובע ניסח את סעדיו הכספיים ככאלה שקמו לו, לפי טענתו, לאחר שנתפרקה כבר השותפות נושא-התובענה ועברה מן העולם. הוא לא ביקש כי בית-המשפט יורה על הפירוק. שנית, התובע לא ביקש לחיֵיב את השותפות בדבר. את סעדיו הוא ייחד לנתבע לבדו. שלישית, איש מן הצדדים לא העלה את סוגיית-הסמכות בשום שלב של ההליך, מתחילה ועד סוף. זו גם הסיבה לכך, שאת דעתי לענין נתתי אך בשלב מאוחר של הבירור, לאחר שהחלה כתיבתו של פסק-הדין. רביעית, לסופה של שמיעה מצאתי כי ערכֵיה הנכונים של התביעה הם זעומים, ודאי ביחס למה שנתבקש בכתב-התביעה וודאי ביחס לסמכותו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות אלו, שליחתו של התובע בשלב מאוחר זה לנהל את תביעתו הכספית בערכאה אחרת לא זו בלבד שחוטאת הייתה לעמדתם של הצדדים אלא שמידת-התועלת בה, לכל הנוגעים בדבר, הייתה נמוכה. כל זאת ואטעים: במידה רבה חרצה החלטתו של התובע בענינה של המסגרת הדיונית את תוצאתו של הבירור.
ההליך והטענות
2. זו תביעה על סך של מיליון שקלים בדיוק ("לצורכי-אגרה"). התובע ביקש להצהיר בה כי בינו לבין הנתבע כוּננה שותפות אשר, לאחר שנתפרקה, זכאי התובע למחצית-ערכה כמו גם לפיצוי בגין נזקיו. העילה העיקרית הוּכחה. פחות מכך – סכומה של התביעה.
הנתבע, הנשוי לאמו של התובע, הקים בשנת 2013 בית-עסק לדפוס. בחלוף חודשים אחדים, לבקשת-הנתבע ולפי הסכם על-פֶּה שנקשר בין השניים, נעשה התובע שותף בבית-העסק הזה. התובע השקיע בו ממון לא מבוטל, פיתח את עסקיו וניהל את עניניו המקצועיים. בחלוף שנתיים ומחצה, משהגיע למסקנה כי השותפות אינה כדאית עוד, הודיע התובע לנתבע על החלטתו לפרקה. יחסי-הצדדים עלו על שרטון והתובע עזב את בית-העסק בידיים ריקות.
הסעד הכספי המבוקש – סכום עגול וגבוה להפליא, צמח מצירופם זה לזה של מספר ראשים של תביעה: החזר-השקעתו הכספית של התובע בבית-העסק; מחצית מן היתרה בחשבון-הבנק שלו; מחצית מחובותיהם של הלקוחות, שטרם שולמו; מחצית מן הרכוש שצברה השותפות; "נזק ממוני ישיר", כך לשון-התביעה, בגין אובדן-השׂתכרות בשנה שלאחר הפירוק; מאה אלף שקלים לפיצוי בגין הפרתו של הסכם ולעוגמת-נפש; ולא פחות מ-864 אלף ש"ח – חלקה הארי של התביעה – בגין מוניטין, שלטענת התובע אין לייחס לשותפות אלא לו בלבד.