ממד של אמינות לרשוּם בתדפיס זה סיפקה העובדה כי לתובע לא הייתה, לפי עדותו, כל נגיעה לַתּוכנה, שבאמצעותה נעשה הרישום ולהזנתם בה של נתונים. על זאת אמון היה הנתבע לבדו, והתוכנה הותקנה במחשבו האישי בלבד. "אני בחיים שלי לא הזנתי לתוכנ[ה] נתונים על העסק", העיד התובע, "אבא שלי הזין כל הזמן את הנתונים, זה היה הרי האֵמון שלי שצברתי באבא שלי. אני מבחינתי אין מצב שהייתי רושם את הדברים האלה. [התוכנה] הייתה מותקנת אצל[ו] במחשב. לא בעסק, במחשב הפרטי שלו" (פרוטוקול, בעמ' 22, ש' 27-16).
אמו של התובע, גב' ניצה במרגי, אישרה בעדותה כי כסף, שקיבל ממנה התובע, הוא השקיע בבית-העסק. "העסק נקלע לקשיים מבחינת ייצור", היא הצהירה, "קובי [התובע] אמר לי שהם זקוקים למכונות הדפסה בדחיפות, ואני הצעתי את עזרתי לקובי. בבעלותי דירה נוספת בקומה מעליי אותה אני משכירה. הצעתי לקובי שישפץ את הדירה על מנת שתהיה ראויה למגורים וישכיר אותה, [ו]באמצעות הכסף שיקבל עבור דמי השכירות יממן קניית המכונות. בפועל קובי לקח הלוואה לרכישת המכונות ואת החזר ההלוואה שילם באמצעות דמי השכירות של הדירה" (פסקאות 7-6 לתצהיר-עדותה הראשית). בייחוד מחקירתה הנגדית נהיר היה כי בסכסוך המשפחתי שנתגלע נטתה עדה זו, באורח ברור, לצדו של בנה התובע. היא יצאה נגד גרושה, הנתבע. אך דבר זה, לבדו, אין די בו לנטילה ממהימנות-עדותה. השאלות בחקירה הנגדית לא חילצו מן העדה הזו מאום שוֹנה ממה שעליו הצהירה. העדות תמכה, אפוא, בגרסתו של התובע. עוד הוצג הסכם בכתב בין העדה הזו לבין התובע, מיום 6.4.2014, ובו נקבע כי דמי-השכירות מן הדירה יימסרו לתובע "לעזרה עבור הקמת עסק בשם 'פרינטקס'" (הנספח השני לתצהירה של העדה).
9. אפילו, שבחלק מן התקופה ניפק בית-העסק לתובע תלוש-משכורת, לא לימד הדבר, לדעתי, על היותו עובד-שכיר. התובע העיד:
"לא התנהל[נ]ו בקטע של משכורות. [בשלב מסוים קיבלתי] תלוש משכורת של 5,750 [ש'ח] ברוטו. לא נכון [שהפסקתי למשוך כספים], זה לא קשור בכלל. תלושי השכר לא היו קשורים, זה לא אומר שום דבר. אף פעם לא היה לי דיבור עם [הנתבע,] שאם הוא הוציא לי תלוש [שכר] אני לא יכול לבקש כסף [מהקופה]" (פרוטוקול, בעמ' 21, ש' 31-18; עמ' 22, ש' 3-1).
ראיה טובה לדבָר מצויה באותו תדפיס של הוצאות והכנסות, שממנו הובא לעיל. בטור-ההוצאות מופיעה לא רק השורה "קובי משכורת", בהתייחס לתובע, כי אם גם "ברוך משכורת" והכוונה היא לנתבע (למשל, בעמ' 18 לתדפיס). אילו העיד תשלום של משכורת על מקבלוֹ כי הוא עובד שכיר בבית-העסק, על כורחך נמצאת קובע כי הנתבע אף הוא היה עובד-שכיר. אין זה נכון.
10. העובדה כי הנתבע לבדו הוא שניהל את רישומן של ההכנסות ושל ההוצאות; הוא שהנפיק את תלושי-המשכורת והוא ש"הביא לתובע", בלשון הלה (פרוטוקול, בעמ' 21, ש' 17), את הסכומים אשר נמשכו מקופתו של בית-העסק אינה גורעת, להשקפתי, מגרסתו של התובע. בחלוקת-הסמכויות המוסכמת בין השניים היה זה הנתבע אשר הופקד על עניני-הכספים, במלואם. זאת, בזכות ניסיונו העסקי ובקיאותו הפיננסית. "אני אף פעם לא התעסקתי בנושא של כספים", הוסיף התובע והעיד, "לא התעסקתי ברמה של כספים שאני הייתי הולך לבנקים, מוציא כספים, כי זה היה התפקיד של [הנתבע]. זה חלוקה בינינו הייתה בשותפות, שהוא אחראי על הכספים, הוא ינהל את הנושא. גם בבית שלנו, בחיים האישיים, הי[ו] לבן אדם עשר דירות, הוא ניהל את הכספים" (שם, בעמ' 31, ש' 32-28; בעמ' 32, ש' 2-1).
בכל זאת לא משך התובע את ידיו באופן מוחלט מהיבטים אלה של ניהול. זמן מה לאחר שנכנס לבית-העסק הוא פעל לקליטתה בו של תוכנה חדשה, "בינה" שמה, ואותה ראה התובע מותקנת בבית-עסק מתחרה. התובע ידע להפעיל תוכנה זו ברמה בסיסית, גם אם את עיקר הפעילות בה ניהלו אחרים:
"ראינו בדפוס 'באנקר', [ש]היו המודל המתחרה שלנו, שהם קנו תוכנת 'בינה' והם עובדים עם תוכנת 'בינה' שהיא מנהלת את כל העסק ורואים לאן נכנס ואיך יוצא וזה עושה סדר בבלגאן. בהתחלה [הנתבע] בכלל לא רצה את התוכנה הזאת כי זה היה מבחינתו עוד השקעה כספית והוא לא ראה לנכון שאנחנו צריכים אותה לאותו רגע. אבל אני ו[שותף נוסף באותה עת] החלטנו ואז רכשנו אותה והיא התחילה לנהל את העסק.
...
את תוכנת ה'בינה' ידעתי לתפעל בסיסי. להוציא הזמנות וכאלה ברור [ש]ידעתי. [מנגד,] אם אתה רוצה להוציא עכשיו דוח מע'מ, מס הכנסה רוצה להוציא לרואה החשבון, זה כבר צריך ידע הרבה יותר מקצועי, זה משהו שהגרפיקאית שלי ו[השותף השלישי בשעתו] היו מאוד אלופים, כי אני במחשבים לא הייתי הכי גאון בעולם, אבל גם לא הייתי טיפש. היה לי ידע בסיסי. ידעתי לתפעל אותה ברמה בסיסית" (שם, בעמ' 28, ש' 32-13).
לגרסה זו, ובייחוד למהימנותו של תדפיס-ההוצאות וההכנסות שהציג התובע, נמצא חיזוק בעדותו של מר דביר ארדיטי. עֵד זה היה לפרק זמן קצר שותף שלישי בבית-הדפוס אך עזב בשל מחלוקת מקצועית. הוא העיד כי "[הנתבע] היה עובד עם תוכנת 'Money Manager' ומזין את ההכנסות וההוצאות של העסק. כשהצטרפתי לעסק עברנו לעבוד עם תוכנת הניהול 'בינה' על מנת שהעסק יתנהל בצורה מסודרת יותר אך [הנתבע] המשיך להתנהל עם 'Money Manager'" (פסקה 10 לתצהירו).
11. במרבית-המסמכים, שהנפיק בית-העסק ונשאו את שמו, הופיע השם "דפוס פרינטקס" ללא אזכור שמו של מי מהצדדים (נספחים ג', י' וי"ד לתצהיר-התובע). לעומת זאת, לכותרת של "מכתב-הפיטורין", ששלח-הנתבע לתובע כאמור לעיל, הוא טרח להוסיף את שמו באותיות של קידוש-לבנה – "ברוך יחזקאל – דפוס פרינטקס" – כאילו היה בכך לבסס את כוחו, כבעליו היחיד של בית-העסק, לפטר את התובע (נספח ט' לתצהיר-התובע).
שמו של הנתבע הופיע, אמנם, בכינויו של "העוסק המורשה" לצורכי-מע"מ (הנספח השני לתצהיר-הנתבע) ובהתאם – במסמכים הקשורים לחיוב במס. כך היה גם בהסכמים לשכירתו של המבנה לבית-העסק (נספח 14 לתצהיר-הנתבע) ובחשבון הבנק שלו (נספח י"ג לתצהיר-התובע). ברם לכל אלה נמצא הסבר, שאיננו שולל מן התובע את מעמדו כשותף. המסמכים הללו נוצרו עם הקמתו של בית-העסק או, כמו במקרה של הסכמי-השכירות, "השתרשרו" מן התקופה הזו ואילך. באותה עת טרם צורף התובע לבית-העסק. "העוסק המורשה", הוא העיד, "היה על שם ברוך יחזקאל [הנתבע] בלבד כי הוא [זה ש]פתח אותו. אחרי שנכנסתי [לעסק] הוא לא הכניס אותי [לרישום ברשות-המסים]" (פרוטוקול, בעמ' 24, ש' 31-26). ממילא הלכו הדברים אחר מה שכבר נכתב, היינו, כי התובע הותיר לנתבע, מכוחו של אמון מוחלט, את הענינים הפיננסיים. "למה לא חתמת על הסכם השכירות?", נשאל התובע והשיב: "הסברתי לך, אבא שלי הכול הוא היה. אבא שלי מבחינתי הכול היה תחתיו" (שם, בעמ' 44, ש' 5-1).
12. אינני סבור כי ההגנה יכׂלה להיבנות מן הטענה, שהועלתה בחקירתו הנגדית של התובע, כי קודם שהצטרף לבית-העסק נעדר הלה ניסיון בעסקי-הדפוס אלא עבד כקבלן-שיפוצים. מכאן, אם ירדתי לסוף-הדברים, אין זה סביר שהנתבע יזדקק לכישוריו המקצועיים של התובע. אומר, ראשית, כי טענה זו – כוחה יפה הן למי שהצטרף כשותף והן למי, שצורף כעובד-שכיר. אין היא מבחינה בין השניים. שנית, התובע הסביר כי גם לנתבע לא היה ניסיון בהפעלתו של בית-דפוס ולאחר שנאלץ להכיר בקושי לתפעל לבדו את בית-העסק שהקים הוא ביקש לצרף אליו אדם, שעליו יכׂל לסמוך:
"הוא [הנתבע] עבד בתור מפיק דפוס. אחרי שקנה מכונות [דפוס] היה לו קשה לתפעל אות[ן], היה לו קשה גם להביא לקוחות, גם לייצר כי הוא לא ידע לייצר, הוא לא היה מדפיס בכלל, פה אני נכנסתי לתמונה. הוא פתח את העסק ואני הצטרפתי אליו, הוא עבד שלושה חודשים, ארבעה חודשים ואז הוא פנה אלי כי הוא לא הסתדר עם התפעול של המכונות, הוא לא הסתדר עם כל הנושא הזה של להביא עבודה ולייצר אותה, הוא פתאום גילה שצריך לייצר והוא לא ידע איך לייצר, אז הוא פנה אלי ושם אני נכנסתי" (שם, בעמ' 19, ש' 22-19; ומע' 20, ש' 30).
13. לאחר שמיעתה של עדות התובע מצאתי, עוד, כי אין לייחס משמעות לעובדה כי בְּמיזם אחר, שבו היו הצדדים שותפים, דווקא כן נערך הסכם-שותפות בכתב. ניסיונה של ההגנה לטעון כי מכלל-הן יש לשמוע לאו לא יוכל לצלח, שכן גם לכך נמצא הסבר משכנע בפי-התובע. במיזם האחר היה שותף אדם שלישי, שאיננו בן-משפחה ולא זכה לאותה מידה של אמון, וזו הסיבה לעריכתו של הסכם-שותפות בכתובים.
14. בשלב מסוים, סיפר התובע, הוא החליט להקליט את שיחותיו עם הנתבע. לפניו של בית-המשפט הונחו תמלילים משלוש שיחות כאלו (נספח י"ב לתצהירו). חוות-דעתה של המתמללת, גב' מרינה בן-חמו, אישרה כי התמליל תואֵם את ההקלטות שנמסרו לה. מומחית זו לא התייצבה, אמנם, לדיון-ההוכחות ולא נחקרה בחקירה נגדית. ברם מפי-ההגנה לא נטען כי הנתבע לא היה צד לשיחות הללו; כי הוא לא אמר את שאמר או כי ההקלטות "בושלו" כך שלא שיקפו את הנאמר. החומר הזה – תמלילי-ההקלטות – לא גוּלה אמנם בגילוי-המסמכים בין הצדדים. ברם הוא צורף, כל צורכו, לתצהירי-העדות הראשית כך שההגנה לא הופתעה, וקודם לדיון-ההוכחות עמד לרשותה די זמן להכיר את החומר הזה ולהתמודד עמו.
השיחות המוקלטות שיקפו התפתחות ביחסי-הצדדים. תחילה הסבה עצמה המחלוקת על עצם-רצונו של התובע לסיים את השותפות. היה זה מחמת-מסקנתו כי בית-העסק איננו רווחי דיו לכלכל את שני השותפים גם יחד. אלא שרעיון-היפרדות לא מצא חן בעיניו של הנתבע. ככל שהדברים אמורים היו בו, מוטב היה להמשיך בעבודה המשותפת. "אתה מציע לצאת [מהעסק]" הוא אמר לתובע, "מה אתה רוצה? אף אחד לא ביקש ממך [לעזוב]..." (כמקובץ מעמ' 23 לשיחה מתאריך 9.9.2015). הנתבע נכון היה לצעוד כברת-דרך לעברו של התובע ובלבד שהלה יסכים להישאר. "אתה אומר", הוא הציע, "'אני לא רוצה להמשיך, לא משתלם לי'. אני [מציע שאני, הנתבע] ממשיך בעסק. תבוא כל חודש תיקח כסף" (עמ' 23 לשיחה מיום 9.9.2015). "תבוא כל חודש תקבל ממני כסף", חזר הנתבע והפציר בתובע והוסיף והתחייב: "אם העסק לא הלך, אז מוכרים את המכונות ומתחלקים" (שם, בעמ' 67).
אחר כך, משנעשה נהיר כי פניו של התובע הם לפירוק ויהי מה, ניצתה מחלוקת סביב חששו של הנתבע כי זכויותיו בפירוק תקופחנה. "בוא נשמע מה אתה רוצה לתת לי", אמר (שם, בעמ' 27). "אם אתה חושב לעבוד עלי", הוא כעס, "לא אשב לדבר איתך. כסף שהשקעתי, אתה אומר לי 'לא נחשב'? כל אגורה שאני השקעתי, אני רוצה את זה חזרה" (עמ' 21 לשיחה מיום 21.9.2015; עמ' 13-12 לשיחה מיום 24.9.2015).
לבסוף הסכים הנתבע לפירוק בדרך של התחשבנות, והמחלוקת עברה לעסוק בתוכנה של זו ובפרטיה. "הבאתי לך את [הנתונים]", אמר התובע לנתבע בשיחה מיום 21.9.2015, "בשביל שאתה תתמחר את זה לפי ראות עיניך איך שאתה חושב. אני אתמחר את זה לפי מה שאני יודע ומזה נעשה את החשבון" (עמ' 3 לתמליל-השיחה מתאריך זה). הנתבע שיתף פעולה. "אם מגיע לך כסף", נשמע הוא אומר לתובע ביום 24.9.2015, "עושים חשבון. אם מגיע לך כסף, אני משלם לך" (שם, בעמ' העשירי). והוסיף: "יושבים עכשיו, עושים חשבון. אם יוצא שאתה חייב לי, אתה צריך להביא לי כסף? מה שאנחנו השקענו" (שם, שם). "ומה עם הכסף שאני השקעתי?" שאל התובע ונענה: "גם נֶחְשַׁב. אנחנו עושים חשבון מה אתה השקעת, מה אני השקעתי. אם השקעת יותר ממני, אז מגיע לך יותר ממני. אם אני השקעתי יותר ממך, אז מגיע לי יותר ממך" – דברי הנתבע (שם, בעמ' 13 ו-15).
מן ההקלטות הללו נהיר כי הנתבע עצמו ראה בתובע בן-שיח שווה-מעמד לענין המשך-הפעלתו של בית-העסק ואחר כך לענין-פירוקו. אמירה נוספת של הנתבע: "אתה זה שרוצה לעזוב אז אתה לא יכול לקבל את [שווי] המוניטין [של בית-העסק]" (שם, בעמ' 11) לא יכולה להתיישב אלא עם הכרה בקיומה של שותפות. אמירה שכזו לא תיאמר לעובד-שכיר, שמעסיקו גמר בדעתו לפטרו מבית-העסק. ואם נדרֶשת לך מובאה נוספת מן השיחה, שבשלב מסוים עלתה על שרטון, נמצאה זו באמירתו הרוגזת של הנתבע: "תקשיב טוב טוב. מרגע זה אנחנו לא שותפים. מרגע זה אתה לא עובד איתי יותר. אנחנו לא שות[פ]ים יותר. עושים פירוק" (עמ' 15, 18 ו-19 לשיחה מיום 24.9.2015). משהתלהטו הרוחות עוד נשמע הנתבע, במצוקתו, מאיים על התובע לאמור: "תקבל ממני מכתב פיטורים עכשיו. אתה לא רוצה לסגור [את החשבון באורח הוגן]"; וחרָץ: "אתה פוטרת מהשותפות שלנו" (שם, בעמ' 31 ו-37).
דברים מפורשים מאלה לא יכׂלו להיאמר. הטענה כי התובע תִּמרן את הנתבע, שלא ידע כי הוא מוקלט, לומר דברים אשר יתמכו בגרסת-התובע פשוט אינה מתיישבת עם תוכנן של ההקלטות.
15. עוד בפרשת-הראיות קרא התובע לעדות אנשים, שהעידו כי הוא הוצג לפניהם, לרבות מפי-הנתבע, כשותף בבית-העסק. "[התובע] הגיע אליי למשרד יחד עם [הנתבע]", העיד עורך-הדין עדי מנצור שהזמין עבודות מבית-הדפוס, "והם הציגו עצמם בפניי כשותפים בדפוס" (הפִּסקה הרביעית לתצהירו). מר דביר ארדיטי, שכאמור היה שותף בבית-העסק ואחר כך עזב, העיד כי "אני נכנסתי לעסק כשאני יודע ש[הנתבע] ו[התובע] שותפים. מבחינתי העסק כולו היה [התובע], ו[הנתבע] היה מעין 'שותף שקט'" (הפִּסקה השנייה לתצהירו). עֵד-תביעה זה הוסיף ואישר כי התובע רכש בכספו מכונות וציוד לבית-העסק. טיוטה של הסכם-שותפות בין השלושה – העד, התובע והנתבע – הוכנה אך לפי עדותו של מר ארדיטי היא לא נחתמה בסופו של יום משום שהוא-עצמו החליט לעזוב את השותפות. ענין זה מתיישב עם טענתו של התובע כי בינו לבין הנתבע, בשל קרבתם המשפחתית, לא נדרש הסכם בכתובים ורק מעת, שצד שלישי עורב בענין הוכנו הסכם או טיוטה של הסכם.
16. אחרי כל זאת, אם מצאתי עצמי תמֵה אל מול טענתו העיקשת של הנתבע כי התובע לא היה שותף בבית-העסק היה זה, בייחוד, למקרא דברים שכתב הוא עצמו. במכתבו מיום 4.1.2016 לעורכי-דינה של עובדת בבית-העסק, שעבודתה הופסקה, כתב הנתבע ברחל בתך הקטנה: