ההתערבות השיפוטית בשיקול הדעת הרחב המסור לוועדה מוגבלת "למקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור [...] כגון שיקול זר או פגם חמור אחר היורד לשורש העניין" (בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים, פסקה 8 (28.9.2008)) – אלא שההתעלמות משיקול כה מרכזי באה בגדרי החריגים האמורים. כך במיוחד כאשר הדיון בפני הוועדה הבין-משרדית מוסדר בהוראות נוהל ספציפי. דהיינו, אין מדובר במקרה בו לוועדה שיקול דעת בשאלה האם, וכיצד, לדון במקרה, אלא זוהי חובתה על פי הנוהל. אף לכך יש משקל באופן שבו על הוועדה לגשת למלאכה. בהשאלה – ערעור בזכות ולא ערעור ברשות. וברקע, אמות מידה הקבועות בנוהל אלימות, ולא רקמה פתוחה.
19. אשר על כן אציע לחבריי לקבל את הערעור, ולהורות כי התיק יוחזר לוועדה הבין-משרדית, לצורך בחינה מחודשת של מכלול השיקולים הרלוונטיים – אלא אם הצדדים יגיעו להסכמה ביניהם. מטעמים מעשיים, וכדי שהדיון יתקיים על פי המצב הקיים – עד להכרעת הוועדה הבין-משרדית בעניינה של המבקשת יעמוד על כנו הסעד הזמני שניתן לה ביום 31.10.2017. כמו כן, עד להכרעה זו, ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבת. תוזכר בהקשר זה הודעת ב"כ הרשות – שמשתלבת עם הניתוח שהוצג בפסק דין זה – לפיה היא לא תפעל להרחקת המבקשת מן הארץ כל עוד צו עיכוב היציאה נגד הבת עומד על מכונו. הכוונה הייתה מופנית לצו שהוצא על ידי בית המשפט לענייני משפחה לבקשת האב. איננו מביעים עמדה בהליך זה באשר לגורל הצו, אך גם כדי למנוע אי בהירות ניתן, כאמור, צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבת עד להכרעת הוועדה.
כמו כן, אציע כי הרשות תישא בהוצאות המבקשות בסך 12,000 ₪.
ש ו פ ט
השופט ג' קרא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ברק-ארז:
1. אני מסכימה לפסק דינו המקיף של חברי השופט נ' הנדל ולנימוקיו. בצד זאת, אבקש להוסיף ולהדגיש היבטים אחדים בפן העקרוני של הדברים.
2. כמו חברי, אף אני סבורה כי הפגם בהחלטתה של הוועדה הבין-משרדית במקרה דנן נעוץ בכך שלא ניתן משקל מספק לעובדה שהמבקשת נפלה קורבן לאלימות מצד בן זוגה, בהשוואה לשיקולי הזיקה (וראו לעניין זה את דבריה של השופטת ע' ארבל בעע"ם 8611/08 זוולדי נ' שר הפנים, פסקה 17 לחוות דעתה (27.2.2011), שמהם ציטט חברי בפסקה 11 לפסק דינו). בצד זאת, אני מבקשת להדגיש קושי נוסף – שעלה הן מהחלטת הוועדה והן מהחלטתו של בית הדין לעררים – והוא המשקל שניתן לטיב הקשר בין האב לבת הקטינה ולמאפייניו של האב (לרבות עברו הפלילי). למעשה, המבקשת הועמדה בסוג של "סיכון כפול". מצד אחד, היא אזרה אומץ ועזבה בן זוג אלים. אולם, מצד אחר, העובדה שבן הזוג הוא אדם שלו מיוחסת מסוכנות פעלה בסופו של דבר לרעתה מאחר שנקבע כי יהיה עדיף לבתה הקטינה שלא להיות בקרבתו, באופן שהשליך על ההחלטה שלא להעניק לה מעמד. כך, הוועדה הבין-משרדית קבעה כי "טובת המבקשת וביתה לשהות לצד המשפחה בחו"ל מאשר לצד האב הישראלי אשר בעל עבר פלילי בגין מעשים מגונים בקטינה וגילוי עריות". בית הדין לעררים הוסיף על כך וקבע כי "העוררת [המבקשת – ד' ב' א'] עצמה פעלה לניתוק הקשר עם האב לאחר שנהג בה באלימות והתברר לה עברו הפלילי המכביד ואף כשנעשו נסיונות ליצירת קשר מצדו, לא ששה לקיים את הסדרי הראיה... באופן טבעי ברור לחלוטין, כי העוררת אינה מעודדת קשר זה גם כיום משום שמבקשת להגן על בתה הקטינה מפני אביה" (פסקה 24 להחלטתו של בית הדין לעררים). חשוב אפוא לומר בבירור: אלימות שננקטת כלפי בת זוג לא ישראלית מצד בן זוג ישראלי עשויה להוות – על פי נוהל אלימות – שיקול הפועל לטובת מתן מעמד בישראל לאישה. אולם, היא אינה יכולה לשמש שיקול שפועל כנגדה. זאת ועוד: העובדה שיש לקטינה אב בישראל (ואף משפחה מורחבת מסוימת – למשל, במקרה דנן, דודה) היא משמעותית גם ללא קשר לשאלה מה טיב הקשר עם האב.