"פועלה של חזקה שבעובדה הוא שמקום בו הוכחו התנאים להתקיימותה, עובר נטל הראיה, בנוגע למסקנה הנלמדת מן החזקה, אל כתפי הנאשם (....). עם זאת יש לזכור כי גם לאחר שעבר נטל הראיה לכתפי הנאשם, נטל השכנוע עדיין מוטל על כתפי התביעה וכעת על בית המשפט להכריע, מהו משקלן של הראיות והאם די בהן כדי להוכיח את קיום יסודות העבירה, מעבר לכל ספק סביר (....)[25]" (הדגשה הוספה – א.א.)
עוד נפסק בעניין דריזין כי:
"משנקבע כי קמה חזקה שבעובדה, עומדת לנאשם זכותו לסתור אותה 'בין על דרך העיקרון ובין במקרה ספציפי זה או אחר' (ראו למשל ...). ... על הנאשם מוטל אם כן, הנטל לשכנע את בית המשפט כי בידיו ראיה או הסבר העשויים להוביל למסקנה שונה מזו המוסקת מן החזקה".
בהתאם נפסק בעניין יצחקי[26] כי:
"כדי להפריך חזקה שבעובדה אין זה מספיק להטיל ספק בקיומה אלא דרושה הוכחה פוזיטיבית שיש בה כדי להראות שהיא מסתברת יותר מן החזקה המבוססת על הגיון הדברים וניסיון החיים. הוכחה שכזו צריכה להיות אובייקטיבית ומשכנעת. טיעון בעלמא אין בו כדי להפריך את החזקה."
בעניין יעקב יוסף שב בית דין זה והדגיש כי "על מנת לסתור את החזקה, ככל חזקה עובדתית, די בהקמת ספק סביר, ועם זאת לא די בספק סתמי גרידא או בטיעון בעלמא".
- במקרה זה, המדינה הוכיחה את התנאים לקיומה של החזקה העובדתית בדבר יחסי העבודה שבין העובדים לבין המשיבה ובכך עברה אל האחרונה חובת הראייה להוכיח כי במקרה זה יש ספק סביר לגבי פועלה של החזקה. וכאמור, נדרשת ראייה אובייקטיבית ומשכנעת ולא טיעון בעלמא.
- המשיבה נמנעה מלהביא עדות רלוונטית להפרכת החזקה העובדתית, ולא הובאה כל ראייה שממנה ניתן ללמוד כי המשיבה העבירה את ביצוע העבודה בטיילת, כולה או חלקה, לקבלן משנה כזה או אחר.
המשיבה הסתפקה בהבאת עד שבעליל אינו רלוונטי – מר יעקב לוי, העובד משנת 2011 במשרד רואי החשבון שנותן שירותים למשיבה, בעוד שהעבירות המיוחסות למשיבה בוצעו, על פי כתב האישום, בשנת 2004, היינו 7 שנים (!!!) קודם לכן. יתרה מזאת, אותו עד התייחס לניסיון לאתר מסמכים בקשר לעובדי הטיילת, אך לא התייחס כלל לניסיון לאתר מסמכים בקשר לקבלן משנה ולא נתן הסבר אחר שיש בו כדי להפריך את החזקה העובדתית.
הימנעות המשיבה מלהביא עדות רלוונטית לתמיכה בטענות הגנה אפשריות, וכל זאת מבלי שניתן לכך טעם מספק, מותירה על כנה את החזקה העובדתית.
- לאור כל המפורט לעיל – משהוכחו הנסיבות לביסוס החזקה העובדתית, ומאחר שמנגד לא הובאה כל ראייה לסתור אותה, שוכנענו כי המסקנה היא כי המדינה הרימה את הנטל לשכנע, מעבר לכל ספק סביר, כי המשיבה היתה מעסיקתם של עובדי הטיילת במועד הרלוונטי לכתב האישום.
ביצוע העבירה על ידי המשיבה
- כאמור, הוכח מעבר לכל ספק סביר כי במועד הרלוונטי לכתב האישום המשיבה היתה מעסיקתם של עובדי הטיילת. עוד הוכח לפנינו כי העסקתם של עובדי הטיילת היתה טעונה היתר וכי היתר שכזה לא היה בנמצא. משכך הוכחו היסודות העובדתיים של העבירה לפי סעיף 2(א) לחוק.
- אשר ליסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 2(א) לחוק – היסוד הנפשי הנדרש הוא מודעות לרכיבים העובדתיים[27]. מודעות מתקיימת גם במקרה של "עצימת עיניים"[28]. המשיבה לא טענה כי לא היתה מודעת לאיזה מהרכיבים העובדתיים של העבירה. אמנם בבית הדין קמא "ריחפה" הטענה לאפשרות שקבלן משנה הוא שהעסיק את עובדי הטיילת, אולם משקבענו כי טענה זו אינה מעוגנת כלל ועיקר אלא נטענה בעלמא, מן הסתם על מנת להרחיק את המשיבה מהעבירה ולהסיר ממנה אחריות פלילית, ממילא נשמטת כל טענה אפשרית (אילו היתה נטענת) לעניין היסוד הנפשי, ויש לקבוע כי גם יסוד זה הוכח.
הטענות המקדמיות
- המשיבה ביקשה בבית הדין האזורי, בשלב שבו אוחדו כתבי האישום מושא הכרעת הדין שבערעור עם כתבי אישום נוספים, לבטל את כתבי האישום נגדה (ונגד המשיב), כשבפיה שתי טענות מקדמיות מרכזיות: האחת, מכוונת נגד הנקיטה של הליך פלילי תחת השתת קנס מינהלי. לטענת המשיבה, בין היתר, ההחלטה להגיש כתב אישום נגדה התקבלה בחוסר סמכות, תוך חריגה מהכללים שנקבעו בסעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו – 1985, ותוך הפעלת כללים רטרואקטיבית, בחוסר סבירות קיצונית ובשיהוי כבד; השנייה, טענה להגנה מן הצדק, מחמת העובדה שמכתבי האישום נעדרים עדים מהותיים – העובדים הזרים מושא כתבי האישום, ומחמת אכיפה בררנית.
- בית הדין האזורי (השופטת אופירה דגן-טוכמכר; החלטה מיום 8.6.11) דחה את הבקשה לביטול כתבי האישום. בתמצית נקבע כך:
- נימוקי התובע לבחירה בהגשת כתבי אישום נגד המשיבה, במקום להשית עליה קנס מינהלי, נוכח ריבוי העבירות המיוחסות לה, לרבות בשנת 2004 ובשנים שקדמו לה, הם סבירים.
- אין פגם בכך שמדיניות הגשת כתבי האישום בעבירות על חוק עובדים זרים גובשה על ידי היועץ המשפטי של משרד התמ"ת, שהוא – ולא התביעה הכללית – הממונה על התביעה בעניינים מושא כתבי האישום.
- אין בשיהוי בהגשת כתבי האישום כדי להצדיק את ביטולם, שכן לא חלפה תקופת ההתיישנות, ובכל מקרה ספק שיתעורר נוכח חלוף הזמן יפעל לטובת הנאשם. כך או כך, במסגרת ההליך ניתן יהיה לברר טענות ל"נזק ראייתי".
- לא הונחה תשתית לטענת האכיפה הבררנית. ההשוואה לבתי מלון באילת שלגביהם הוחלט בתקופה מסוימת שלא להגיש כתבי אישום בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין, אינה רלוונטית למקרה של המשיבה.
- לפנינו שבו המשיבים וחזרו על עיקרי טענותיהם המקדמיות. לטעמנו בדין נדחו הטענות המקדמיות של המשיבים: ההחלטה להגיש כתבי אישום נגד המשיבה תחת הטלת קנס מינהלי היתה סבירה בנסיבות העניין, ואין בעובדה כי מדיניות התביעה פורסמה לאחר ביצוע העבירה משום "אכיפה רטרואקטיבית". שהרי, הסמכות להחליט להגיש כתב אישום תחת קנס מינהלי קבועה בחוק, שעמד בתוקפו במועד ביצוע העבירה – וממילא, רשאי היה התובע להחליט מטעמים סבירים על הגשת כתב אישום, גם אם מדיניות התביעה טרם פורסמה.
לא מצאנו כל יסוד לטענה כי השיהוי פגע במשיבה. בעוד שמר לוי העיד מטעמה כי השקיע מאמצים באיתור תיעוד בנוגע לעובדי הטיילת, לא שמענו מהמשיבה כי בכלל נעשה ניסיון לחפש ראיות הנוגעות להתקשרות עם קבלן המשנה שנטען לאפשרות קיומו ושלא עלה בידה לאתרן בשל חלוף הזמן.