לאור כלל הנסיבות מתבקשת המסקנה כי אין ספק, ודאי שלא ספק סביר, כי רשימת העובדים נערכה במקום הביקורת מושא כתב האישום.
ויודגש, מתבקש כי המפקחים יקפידו למלא בטפסים שנערכים בעת הביקורת את כלל הפרטים הנדרשים, לרבות פרטי המעסיק. זה המקום לקרוא לגורמים הרלוונטיים לשקול להוסיף לטופס האמור, מקום בו ניתן לציין את פרטי מקום עריכת הביקורת או האירוע.
- כאמור, בית הדין האזורי ציין כי הוא לא משוכנע שיש להחיל על המקרה את כלל הקפאת הזכירה שבעבר, "וזאת נוכח העובדה כי מפקחי המאשימה לא זכרו את מקום האירוע ופרטים רלבנטיים אחרים אשר ככל הנראה נשכחו נוכח הזמן הרב אשר חלף בין מועד עריכת הביקורת בשנת 2004 ובין חקירתם בבית הדין בשנת 2012".
נימוק זה מוקשה, שכן מטבע הדברים הוא שהמפקחים לא יזכרו פרטי ביקורת שנערכה שנים רבות קודם לכן, ודווקא על מנת ליתן מענה לנסיבות ממין זה נקבע הכלל של הקפאת הזכירה שבעבר. כלל זה מאפשר להסתמך על רישומי המפקחים שנעשו בסמוך להתרחשות כמשקפים את ההתרחשויות במועד הרישום[9]. מכאן, כי דווקא בשל קשיי הזיכרון של המפקחים, היה מקום להפעיל את הכלל האמור. הנמקת בית הדין האזורי מובילה הלכה למעשה לריקונו מתוכן של כלל הקפאת הזכירה שבעבר.
למען הסר ספק יודגש, גם מקום שבו מופעל כלל הזכירה שבעבר, יכול שלרישומים לא יינתן כל משקל או שיינתן להם משקל חלקי בלבד, וזאת אם מצא בית הדין כי הרישומים נערכו בנסיבות המצדיקות הפחתה ממשקלם הראייתי. אלא, שבמקרה שלפנינו בית הדין האזורי לא קבע קביעה שכזו. נהפוך הוא. בית הדין האזורי נסמך על טופס "תאור המקרה" כדי לקבוע כי עובדי הטיילת ביצעו בעת הביקורת עבודות מהסוג הכלול בהסכם.
- הוסיף בית הדין האזורי וקבע כי היה על המדינה לחקור את יתר העובדים שנמצאו בביקורת, ולא רק את מר חביב והעובד השישי. ועוד נקבע כי הימנעות המדינה מלחקור את העובדים כאמור היא מחדל חקירה שמעורר את הספק הסביר. נדמה כי כוונת הדברים היתה שאילו היו נחקרים העובדים כאמור, ניתן היה לדעת את זהות מעסיקם.
בעניין דינמיקה[10] עמדנו על חובת רשויות החקירה – בין היתר, כחלק מזכותו של נאשם למשפט הוגן – לנהל חקירות באופן תקין, ובכלל זה החובה למצות כיווני חקירה, לרבות ובמיוחד לבדוק טענות שעשויות לבסס את טענות ההגנה של החשוד. שכן, מטרת החקירה אינה "מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו"[11]. סטייה מעיקרון זה עשויה לבסס טענה ל"מחדל חקירה", קרי טענה שלפיה "עקב רשלנותן של רשויות התביעה אבדה ראיה בעלת פוטנציאל מזכה או הוחמצה הזדמנות למצות קו חקירה אשר היה עשוי להועיל להגנת הנאשם"[12]. על פי ההלכה הפסוקה, על בית המשפט לבחון תחילה האם אכן התקיימו מחדלי חקירה[13], ולאחר מכן לבחון האם "קופחה בעטיים הגנתו של הנאשם באופן שהקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו"[14]. עוד נפסק כי: