35. בכל הנוגע למועד הגשת העתירה רמ"י טוענת כי המתווה להסכם המשולש גובש כבר בשנת 2000, כי ההסכם עצמו נחתם בשנת 2003, כי הנהלת רמ"י נדרשה להסכם כמה פעמים בשנים שלאחר מכן, כי מבקר המדינה נדרש לעניין בדו"ח ביקורת משנת 2007, וכי מועצת מקרקעי ישראל נדרשה להסכם כבר בשלהי שנת 2007. עוד נטען כי אף החתימה על טבלת ההקצאות – הפעולה האחרונה שביצעה רמ"י – התקיימה כשנה וחצי טרם הגשת העתירה. רמ"י טוענת כי בטענות העותרת על כך שנחשפה לפרטי העסקה רק משנת 2014 ואילך אין כדי לאיין את השיהוי הסובייקטיבי בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שדבר העסקה נודע באמצעי התקשורת השונים כבר שנים לפני כן. ביחס לשיהוי האובייקטיבי, טוענת רמ"י כי היא השקיעה משאבים רבים בקידום העסקה, תוך שיתוף פעולה עם העירייה ועם השער לישראל. קבלתה של העתירה בעת הזו, כך נטען, תחייב פניה למתווה חדש לחלוטין באופן שיפגע באינטרס הציבורי ובהסתמכותם של הצדדים. כמו כן, רמ"י טוענת כי חלוף הזמן גרם לה לנזק ראייתי, שכן בעת הזו קיים קושי לפרוש את מלוא התמונה לגבי הצעדים שבוצעו בקשר להסכם המשולש בראשית שנות האלפיים.
36. לגוף הדברים, רמ"י טוענת כי החלופה שנבחרה לקידומה של תכלית העסקה היא סבירה בראי המצב העובדתי והמשפטי במועד קבלת ההחלטות, וכי לא קמה עילה משפטית להתערב בה. רמ"י מדגישה כי מטרת ההסכם המשולש היא להביא לפיתוחם של שני המתחמים – מתחם הדולפינריום ומתחם העירייה, לאור המדיניות של ייעול השימוש בקרקע והתחדשות עירונית. עוד מוסיפה רמ"י, כי במבט כולל על תכליות אלה, היא חתרה להגיע למתווה שיביא לפיתוחם של שני המתחמים באופן המהיר ביותר ותוך מזעור הסיכונים המשפטיים שעלולים היו לסכל זאת. רמ"י מדגישה כי פעלה בכך "שכם אל שכם" עם העירייה, שבקיאה בצרכים המקומיים.
37. באשר לסוגיית החלופות לעסקה, טוענת רמ"י כי הבחירה בדרך של אישור תכנית איחוד וחלוקה בהסכמה היא ראויה וסבירה. רמ"י טוענת כי אילו הייתה נערכת תכנית איחוד וחלוקה שלא בהסכמה, על הקשיים התכנוניים הכרוכים בכך, היה על השער לישראל "לצאת" עם נכס בשווי שאיתו "נכנסה". כן נטען כי אם היה נבחר מסלול של הפקעה, היה על העירייה לפצות את שער לישראל בפיצויי הפקעה בשווי המתחם, דבר שהיה מכביד על הקופה הציבורית ומקשה על הפיתוח. לעומת זאת, כך נטען, בחלופה שנבחרה – איחוד וחלוקה בהסכמה – לבד מהיתרונות המובנים במתווה מוסכם, השער לישראל נדרשת לשלם לעירייה היטל השבחה ודמי היתר. רמ"י אף דוחה את טענת העותרת לפיה היה עליה לדרוש תשלום של 91% דמי חכירה מהוונים. לשיטתה, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סימן ז' לפרק ג' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) שכותרתו "חלוקה חדשה". לפי הנטען, בתכנית לפי סימן זה זכאי חוכר לדורות להירשם לכל הפחות עם זכות החכירה שלו במגרש החדש, ועל כן הוא לא צריך לרכוש לכאורה "מאפס" את זכויותיו בנכס.