42. באשר לטענות העותרת בדבר שקילות התמורות בהסכם המשולש, העירייה והוועדה המקומית מציינות כי אלה הוצגו בעתירה באופן לא מדויק – כך ששווי מתחם הדולפינריום הוצג כשווי "נטו" (אחרי תשלומי החובה – ובכלל זה היטל השבחה ודמי היתר) בעוד שווי מתחם העירייה הוצג כשווי "ברוטו" (לפני תשלומי חובה). העירייה והוועדה המקומית מצביעות אפוא על כך שלמעשה, לפי חישובי העותרת עצמה (ומבלי להידרש לשאלה האם אלה נכונים), השער לישראל מוותרת על מגרש ששוויו נטו הוא 72 מיליון שקלים ומקבלת מגרש ששוויו נטו הוא 155 מיליון שקלים. העירייה והוועדה המקומית מציינות כי אמנם מדובר בפער של קצת יותר מפי שניים – אולם מוסיפות כי זהו "פער סביר ביותר בתכניות איחוד וחלוקה", ורחוק מאד מהפער של פי 12 שהוצג בעתירה. העירייה והוועדה המקומית מוסיפות עוד כי רמ"י עתידה לקבל לקופתה כתוצאה מהעסקה הכנסות של מעל רבע מיליארד שקלים. בהקשר הרחב יותר, מדגישות העירייה והוועדה המקומית כי פינוי מתחם הדולפינריום והחזרת 18.5 דונם מהחוף הצמוד לקו המים לציבור מיטיב גם עם תושבי תל אביב-יפו וגם עם הציבור הרחב אשר מגיע ליהנות מחופי העיר.
תגובת השער לישראל
43. בפתח הדברים גם השער לישראל מעלה טענות סף בדבר שיהוי. בהקשר זה מדגישה השער לישראל כי היא נמנעה מפיתוחו של מתחם הדולפינריום זה למעלה מעשור, תוך הסתמכות על העסקה המתגבשת, ובכך הפסידה לטענתה עשרות מיליוני שקלים.
44. לגופו של עניין, השער לישראל טוענת כי מתווה העסקה אושר לאחר הליך בחינה יסודי, מקיף ומפורט ובהתאם להוראות הדין ולנהלי רמ"י. השער לישראל מדגישה כי מהמסמכים המצויים בידה עולה כי רמ"י – על כל מוסדותיה – קיימה לא פחות מ-11 דיונים בנוגע למתווה העסקה, וכי מוסדות התכנון השונים קיימו בו מעל ל-20 דיונים. באשר לטענת העותרת כי החלטותיה של רמ"י התקבלו על בסיס תשתית עובדתית לא עדכנית, טוענת השער לישראל כי טענה זו אינה מבוססת, ומציינת כי מועצת מקרקעי ישראל בחנה את החלופות השונות שעמדו בפני רמ"י באופן יסודי ובכלל זה תוך בחינת היתרונות הכלכליים שלהן. כמו כן, השער לישראל טוענת כי יש לדחות את הטענה שהבחירה בתכנית איחוד וחלוקה בהסכמה היא שגויה, בהדגישה כי תכליתה של תכנית איחוד וחלוקה – מתן אפשרות לניצול מיטבי של הקרקע מקום בו החלוקה הקיימת אינה מאפשרת זאת – מתאימה למצב העובדתי בשטח במקרה דנן. לטענתה של השער לישראל, החלופות שהוצגו על ידי העותרת הן בלתי ישימות וממילא אינן עדיפות על פני תכנית איחוד וחלוקה בהסכמה. עוד טוענת השער לישראל כי הבחירה בתכנית איחוד וחלוקה לצורך שינוי מערך זכויות וייעודים בקרקע, ובכלל זה בשטחי ציבור, היא שיטה נפוצה ושכיחה בישראל.