57. מבחינת השיהוי האובייקטיבי, אין ספק כי מתעורר קושי ביחס למועד הגשת העתירה ובירורה. הגם שהעסקה מושא העתירה טרם הושלמה באופן מלא, היא מצויה בשלב מתקדם ביותר, בפרט לאחר אישור שתי התכניות על-ידי מוסדות התכנון השונים ומיצוי ההליכים בהם. הצדדים לעסקה – ובכלל זה העירייה ורמ"י – השקיעו משאבים ומאמצים בקידום הנושא לאורך שנים רבות. כמו כן, בנסיבות העניין ניתן לומר כי חלוף הזמן הגביר את הסיכון לנזק ראייתי (ראו: עניין אי.בי.סי, פסקה 25 לפסק דינו של השופט פוגלמן; ברק-ארז, משפט מינהלי דיוני, בעמ' 362). העותרת מבקשת בעתירתה כי נבחן את הליכי קבלת ההחלטות על-ידי רמ"י, ובכלל זה את הסוגיה של שקילת החלופות. הליכים אלה התנהלו ברמ"י לפני כעשור, ועריכת ביקורת שיפוטית ביחס אליהם בשלב זה היא מוקשית מן ההיבט של איתור מסמכים ובירור עם בעלי התפקידים הרלוונטיים.
58. בצד זאת, במישור השיהוי הסובייקטיבי הדברים אינם חד משמעיים. אכן, התשתית העובדתית שעומדת בבסיס העתירה הייתה ידועה לעותרת – גם אם בחלקה – לפחות כשנתיים לפני הגשת העתירה. עם זאת, לא ניתן לומר בפה מלא כי העותרת "ישנה על זכויותיה", בנסיבות שבהן היא פעלה בכמה מישורים לתקיפת העסקה מהמועד שבו התגלו לה הפרטים עליה. כידוע, "אין לראות במאמצי הפרט למצות את ההליכים המינהליים העומדים לרשותו כיוצרים שיהוי הפועל לחובתו" (ראו: עע"ם 5834/16 הושק נ' עיריית גבעת שמואל, [פורסם בנבו] פסקה 22 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן וההפניות שם (15.8.2016)). יתר על כן, ענייננו בשיהוי סובייקטיבי – כלומר, עלינו לבחון האם העותר הקונקרטי, על תכונותיו ומאפייניו, היה צריך להגיש את העתירה קודם לכן – והאם יש לזקוף זאת לחובתו (ראו: עניין אי.בי.סי, בפסקה 24 לפסק דינו של השופט פוגלמן). המשיבות טענו כי העותרת יכלה לכאורה לגלות על קיומה של העסקה עוד לפני שהחלה לפעול בעניין, מאחר שהיו פרסומים רלוונטיים בנושא בתקשורת. אולם, בנסיבות שבהן מדובר בעותרת ציבורית שמשאביה מוגבלים, דומה כי אין לקבל טענות אלה. ארגוני חברה אזרחית כדוגמת העותרת מבססים את פעילותם בין היתר גם על פרסומים בתקשורת, אולם במידה רבה גם על פניות ציבור ומידע שמגיע דרכן. כאמור, במקרה דנן החלה העותרת לפעול בנושא לאחר שקיבלה פניה. אף לאחר מכן נדרש לעותרת זמן להשיג את המידע הדרוש לה לצורך מיצוי הליכים, בהתחשב בכך שלא כל פרטי העסקה המורכבים היו ידועים ומפורסמים, בפרט לא עד שהחל ההליך התכנוני שהיה פתוח גם לשיתוף הציבור. זהו טיבה ואופייה של פעילות ציבורית אזרחית. ויודגש: ככל שרמ"י והעירייה טוענות כי היה מקום לתקוף את ההחלטות שהתקבלו במועד מוקדם יותר, הייתה זו חובתן לדאוג כי ההליך יתנהל בצורה שקופה לציבור (וראו בהקשר זה את דבריי בע"א 4547/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' מפעלי צאן ישראליים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 36 (19.11.2013). כן ראו: דפנה ברק-ארז אזרח-נתין-צרכן – משפט ושלטון במדינה משתנה 222-221 (2012) (להלן: ברק-ארז, אזרח-נתין-צרכן)). ניתן לומר אפוא, כי השתהותה של העותרת בהיבט הסובייקטיבי לא הייתה כה גדולה (ראו גם: עע"ם 2339/12 שוחט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, [פורסם בנבו] פסקה 35 (19.8.2013)).