25. בהמשך להחלטתה של הוועדה המחוזית, קידמה הוועדה המקומית בנפרד תכנית איחוד וחלוקה בהסכמת בעלים שמספרה תא/2/3660 (להלן: תכנית האיחוד והחלוקה). ביום 1.4.2015 אושרה תכנית האיחוד והחלוקה להפקדה, בכפוף לחתימת הצדדים על טבלת הקצאות (הכוללת את פרטי החלקות והמגרשים שנמצאים במתחם האיחוד והחלוקה, כנדרש לפי תקנות התכנון והבניה (תכנית איחוד וחלוקה), התשס"ט-2009). ביום 11.6.2015 חתמה העירייה על טבלת ההקצאות וביום 24.6.2015 חתמה עליה רמ"י.
26. העותרת הגישה, גם זו הפעם בשיתוף עם עמותת אדם טבע ודין, התנגדות לתכנית האיחוד והחלוקה. בצדה הוגשו גם התנגדויות נוספות של תושבים. ביום 24.2.2016 התקיים דיון בהתנגדויות ובסופו הוחלט לדחותן ולתת תוקף לתכנית האיחוד והחלוקה. העותרת ועמותת אדם טבע ודין הגישו על כך ערר לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה (להלן: ועדת הערר), אולם, ביום 31.10.2016 נדחה הערר. ועדת הערר קבעה בהחלטתה כי "שאלת סבירות ההסכמה שבבסיס תכנית האיחוד והחלוקה שאושרה, יכולה להיתקף במישורים שונים – למשל באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט המוסמך התוקפת את החלטת מועצת מקרקעי ישראל". בהמשך לכך, עמותת אדם טבע ודין הגישה עתירה מינהלית נגד החלטתה של ועדת הערר, אולם זו נמשכה בהתאם להמלצת בית המשפט המחוזי (עת"ם 33245-12-16, [פורסם בנבו] השופט (כתוארו אז) ח' ברנר). לעומתה, העותרת סברה כי יש לפנות בעניין לבית משפט זה, ומכאן העתירה שבפנינו.
הטענות בעתירה
27. העותרת תוקפת בעתירתה את עסקת הדולפינריום, ומכוונת את טענותיה בעיקרו של דבר כנגד החלטותיה של רמ"י בעניין העסקה, בין היתר: החתימה על ההסכם המשולש; החתימה על טבלת ההקצאות; וכן החלטה 1125 של מועצת מקרקעי ישראל המאשרת כאמור את העסקה. לטענת העותרת, בהחלטות אלה העניקה רמ"י לשער לישראל קרקע ציבורית באחד האזורים היקרים בארץ, ללא מכרז וחרף אי-שקילות בערכם הכספי של שני המתחמים. העותרת מדגישה כי התחייבותה החוזרת של רמ"י להביא את העסקה בפני ועדת הפטור לא קוימה בשום שלב עד לעת הזו, וכי רמ"י אף חתמה על טבלת ההקצאות עוד בטרם הובאה העסקה לוועדת הפטור. כמו כן, העותרת טוענת כי ההחלטות הנתקפות בעתירה – ובפרט החלטה 1125 – התקבלו על יסוד תשתית עובדתית בלתי רלוונטית, מאחר שהתבססו על שומות ישנות ולא מעודכנות. בהתנהלותה המתוארת, כך נטען, פעלה רמ"י בניגוד לחובות הנאמנות והשליחות שחלות עליה. באופן כללי, העותרת טוענת כי "העסקה כולה מגלמת פגם חמור באופן שבו מתנהלות הרשויות ביחס למשאבי הציבור שהופקדו בידן".