116. הדברים שתוארו לעיל תואמים לחלוטין את דבריו של גרוסמן. גם שיר וגם הליגה אכן קיוו שהפרויקט המשותף ייצא לפועל. זה היה רצון משותף.
עו"ד נווה, (עמ' 1936): "הרצון היה אמת כן, מהיום הראשון עד היום האחרון, לקיים עסקת שיתוף ולבנות במקרקעין האלה בית אבות". יתכן והדבר השפיע על נכונות שני הצדדים לשאת בעלויות הכבדות של שיפוץ המחלקה, אך לא היתה הסכמה לכך שהדברים תלויים זה בזה, וודאי שלא היתה הסכמה לכך שאם הפרויקט המשותף לא יצא לפועל – ושיר על-פי מכתבו הנ"ל של טל, היתה מודעת לקשיים העומדים בדרך לכך – אזי על הליגה יהיה להשיב לשיר את השקעותיה, כפי שהיא תובעת בתביעתה זו.
בהקשר זה העיד עו"ד נווה (עמ' 2339-2340):
" כי העיקרון שלי היה ונשאר, וגם של הצדדים, שכל ההשקעות בשיפוץ המושכר אין להן שום קשר לפרויקט העתידי, אם יהיה או לא יהיה. השיפוץ המושכר נעשה כדי לאפשר לשמר אותו ולקיים אותו כדי שלא יסגרו אותו והוא נעשה בהבנה ובהשתתפות של הליגה בחלק מהמקרים, כדי שאפשר יהיה לשמור את הנכס ולקיים כדי שלא יסגרו, שמשרד הבריאות לא יסגור אותו. אין לזה שום קשר לשאלה אם יהיה פרויקט עתידי או לא יהיה פרויקט עתידי."
אישור משרד הבריאות
117. שיר ייחסה חשיבות רבה למתן "אישור ההקמה" של משרד הבריאות מיום 28.3.2005 (נספח 15 לתצהיר טל), וראתה בו חלק ממימושו של הפרויקט המשותף.
טל (סעיפים 66 ו-67 לתצהירו):
"66. קבלת אישור משרד הבריאות קיבעה במידה רבה את התכנון של הפרויקט המשותף, וברור כי לא ניתן היה להגיע לרמת פירוט כה משמעותית בתכנון הפרויקט המשותף אלמלא הושגו הסכמות מפורטות ומפורשות בין הצדדים בנוגע לפרויקט המשותף. יתרה מכך, עצם קבלת אישור משרד הבריאות מהווה עוגן משמעותי, שכן כל שינוי מהותי מאוחר היה מחייב לפנות פעם נוספת לוועדה על-מנת שתאשרו.
67. לאור האמור, ניתן לומר כי קבלת אישור משרד הבריאות מהווה נקודת אל חזור מן הבחינה התכנונית של הפרויקט המשותף – וכל תכנון מאוחר או מפורט יותר שהיה נעשה לצורך ביצוע הפרויקט המשותף, סביר שהיה נעשה ללא סטיות מהותיות כלשהן מן התכנון שאושר."
הליגה טענה כי מדובר היה באישור ראשוני, שהותנה – על פי האמור בו – באישור מהנדסת המחוז ובקיומן של פעולות אחדות, ובנוסף לכך, כפי שכתוב בסוף המכתב: "מובהר בזה כי אישור ההקמה אינו תחליף לרישיון ההפעלה. עם גמר הבנייה ולפי אישור ההקמה על המוסד לפנות לרישום ורישוי המחלקה כחוק."
מכל מקום, מוסיפה הליגה, אישור ההקמה שניתן, אמנם, כשבוע לאחר החתימה על ההסכם השלישי, היה מבוסס על התכנית הקודמת ("תכנית הריש"), שעל פי ההסכם השני, בעוד שבהסכם השלישי סוכם על תכנית שונה ("הבנין הרוכב"), כך שאישור ההקמה לא היה רלבנטי עוד.
גרוסמן (סעיפים 164-166):
"164. על כן ברור, כי שיר עצמה לא ראתה באישור ההקמה שנתקבל ממשרד הבריאות נקודת אל חזור אשר לא ניתן לסטות ממנו כהוא זה, והיא עצמה פעלה על מנת לשנות מהיסוד את התכנון שלגביו ניתן אישור ההקמה.
165. מתווה הבניין ה"רוכב" שינה מהותית את אופי הפרויקט שלגביו נשאו ונתנו הצדדים במשך השנים: מפרויקט רחב היקף, שמטרתו הייתה לנצל את השטח הפנוי במקרקעין, לפרויקט צנוע יותר של הוספת קומות מעל המבנה הקיים, תוך הותרת השטח הפנוי, שבו היה טמון מרבית פוטנציאל הפיתוח, לפיתוח עתידי. מתווה הבניין "הרוכב" התייחס גם להוספת כ-100 מיטות, בעוד בפרויקט הקודם תוכנן להוסיף 204 מיטות.
166. בכך היה לא רק שינוי ממה שסוכם במסמך העקרונות השלישי מ-2005, אלא גם שינוי מהותי ביותר מהתכנון שהציגה שיר למשרד הבריאות, תכנון שאותו הוא אישר באישור ההקמה. תוכנית המבנה הרוכב היא כל כך שונה מתוכנית ה-"ר" שבה עסק התכנון עד לאותו שלב, עד שלמעשה כל הפעולות התכנוניות שבוצעו עד לאותו שלב "התאפסו". תוכנית המבנה הרוכב חייבה את האדריכל להתחיל את ה"מסע התכנוני" מבראשית, לרבות בכל הנוגע לקשר עם משרד הבריאות, העירייה, וכל גורם אחר שעימו הוא היה בקשר בנוגע לתוכנית ה-"ר"."