120. גם עו"ד נווה לא שלל בחקירתו, כי הוצאתו של אישור ההקמה היתה קשורה לרצונם המשותף של הצדדים להוציא לפועל את הפרויקט המשותף.
(עמ' 2078):
"מר משה נוה: . . . הצדדים בהחלט ראו את עצמם הולכים לקראת עשייה משותפת ועשו כל מה שאפשר לקראת ביצוע העסקה המשותפת. אז אם הלכה 'שיר' וכתבה למשרד הבריאות ושאלה אם אפשר לעשות, לקבל היתר כך וכך, זה מצוין, זה יפה, זה קידום. אבל זה עדיין ברמה של בדיקה. כי הסכם לא נחתם."
וכשנשאל, למה נועדו הפעולות שנעשו של הוצאת אישור ההקמה, השיב (עמ' 2079):
" מר משה נוה: הם נועדו לבדוק את האפשרות ללכת לעסקה משותפת גדולה, ובמסגרת הזאת הם בחנו את התכנון האפשרי ואת קבלת היתר משרד הבריאות לבניין כזה. הרי כל זה שייך לאותו שלב של בדיקת ההיתכנות של הפרויקט המשותף. הרי אפשר לחתום על ההסכם המפורט ואחר כך יסתבר שבכלל אי אפשר לעשות אותו. אז פה היה שלב שאין שום בעיה בזה שעשו אותו גם לפני וגם אחרי, ועובדה שבסופו של דבר הלכו לפרויקט אחר, או רצו ללכת לפרויקט אחר מבחינת ההיקף. זה היה הכל שלבים של בדיקות . . . "
121. על פני הדברים נראה, שהליגה צודקת בטענתה, כי השינוי שנעשה בעקבות ההסכם השלישי והשינוי בשתי התכניות חייב להפעיל מחדש את שלבי הכנת התכניות לשם הגשתן לקבלת אישור חדש ממשרד הבריאות.
כן נראה, שהליגה צודקת בטענתה, כי אישור משרד הבריאות היה אמנם חשוב בשלבים הנדרשים לשם קבלת האישור הסופי לפרויקט, אך עדיין הוא היה אחד מהשלבים הללו בלבד, ולשם קבלת האישור הסופי נדרשו פעולות נוספות וקבלת אישורים נוספים.
מכל מקום, גם אם הצדדים, ובכללם שיר, פעלו באופן נמרץ לשם קידום הפרויקט המשותף, אין בכך כדי להוכיח את התיזה העיקרית של שיר: הקשר בין הצעדים שנעשו בקשר לפרויקט המשותף לבין עסקת השכירות כשלעצמה, וכן אין בכך כדי לקבוע שהצדדים כבר הגיעו להסכמה סופית ומחייבת בדבר הוצאתו לפועל של הפרויקט המשותף, כפי שעוד ידובר בהמשך.
סיכום ביניים
121. סיכום הדברים עד כאן הוא, כי שיר לא הוכיחה כי עסקת השכירות וכל הפעולות שעשתה במסגרתו, כולל ההסכמים שעשתה עם השוכרת הקודמת, קבוצת גלס, והתשלומים ששילמה במסגרתם, טיפולה בפינוי העירייה וההסכם שעשתה עמה, העבודות והשיפוצים שביצעה בנכס והשקעותיה בהם – כל אלה היו חלק מההסכמות בינה ובין הליגה בקשר לפרויקט המשותף, הכולל הקמת בית אבות חדש (או בית חולים/דיור מוגן חדש) ושותפות במוסד החדש ובמגרש כולו.
אכן, היה רצון משותף של שני הצדדים להקמת הפרויקט המשותף, ולשם כך אף נחתמו הסכמים הנוגעים אליו, ושני הצדדים השקיעו מאמצים רבים, זמן רב וגם כסף רב בתכנון הפרויקט, בדיקת היתכנותו וכדאיותו, מגעים ובדיקות מול הרשויות ואף השגת אישורים מקדמיים אחדים, אך לא היתה כל הסכמה להתנות את עסקת השכירות בהוצאתו לפועל של הפרויקט המשותף, וודאי שלא היתה כל הסכמה, כי אם זה לא ייצא לפועל, אז יהא על הליגה להשיב לשיר את כל ההשקעות הקשורות לעסקת השכירות. עסקת השכירות התנהלה במקביל ובאופן נפרד, ולשיר – כגוף כלכלי ומסחרי השואף לרווחים – ודאי שהיא היתה כדאית, כשלעצמה, אחרת היא לא היתה מממשת את כל תקופת השכירות עד תומה, ואף נלחמת בהמשך על הישארותה בנכס, גם כשהתברר כישלונו של הפרויקט המשותף.
אין לשלול את האפשרות, שהשקעות מסוימות שעשתה שיר בנכס הושפעו מהמגעים שהיו בין הצדדים בקשר לפרויקט המשותף, כשם שאין לשלול את האפשרות שנכונותה של הליגה לשאת בחלק מעלויות אותן השקעות (אם במישרין ואם בדרך של מתן הנחה בדמי השכירות) הושפעה אף היא מאותם מגעים ומאותו רצון משותף. אך מאוויים ושאיפות לחוד והסכמות והַתְנַיוֹת מחייבות לחוד.