44. מהותה של התובענה ככספית אף התבטא בפסק הבוררות, בו נקבע כדלקמן (בעמ' 17-18):
"בגיבוש מסקנותיי לא התעלמתי מהעובדה כי עניין לנו עם חברה בע"מ אלא שעובדה זו עמדה בראש מעייניהם של בעלי הדין. הם למעשה התנהלו כשותפות ולא הקפידו על כל הסממנים האופיינים לחברה רשומה. במיוחד אמורים דברים אלה בעלי, אשר היה הרוח החיה והיה בעל כל הסמכויות הניהוליות בחברה כקבוע בתזכירה ותקנונה של החברה ובמיוחד מכוח הסכם ההסדרה שגובש בזמנו בין בעלי הדין. בכל מהלכיהם של בעלי הדין נעדר סממן כשלהו שיעיד על כך שעניין לנו עם חברה בע"מ. כך למשל עלי "נזכר" לזמן את ג'מאל לראשונה לאסיפה כללית שהוא הועיד רק לאחר שפרץ הסכסוך בין בעלי הדין ופרקליטיהם נכנסו לתמונה...לדעתי במעשים שעשה כאן עלי, ברכישת סחורה בשם החברה והפנייתה ליעדים אחרים, אין דבר עם עשייה בשירות החברה או במסגרתה. זוהי התנהגות חיצונית לחלוטין לעניינה של החברה, מהלך ענייניה או טובתה. זו התנהלות זרה לחלוטין לחברה ואין במסך ההתאגדות של החברה כדי לחצוץ בין עלי למעשיו אלה ויש להטיל עליו באופן אישי לפצות את ג'מאל בשיעור שנקבע לעיל".
45. לאמור, התנהלותם של עלי וג'מאל מעידה, כי אלה לא התנהלו כמו שני בעלי מניות בחברה, אלא כשותפות שמתמצית בחבות כספית של אחד כלפי השני. בנוסף, לא התקיימה אסיפה שנתית, לא היתה חלוקת דיבידנדים - מה גם שהחברה כבר אינה פעילה (אף אם לא פורקה באופן פורמאלי, ראו בעמ' 17 לפסק הבורר, וכן ראו סעיף 33 לכתב הגנתו של עלי לתביעת ג'מאל שהוגשה בפני הבורר (נספח ג' לתשובת ג'מאל לבקשה דנן)), כך שאין התנהלות בפועל של חברה, שלה בעלי מניות רוב ובעלי מניות מיעוט. ולפיכך אף מהטעם הזה שוכנעתי, כי מדובר בעניין כספי כך שלא היתה מניעה כי עניין זה ידון בבוררות.
46. ואם לא די באלה כדי לדחות את טענת עלי, הרי שבפרשת ליכטנשטיין צוין, כי העיקרון לפיו אין לברר מחלוקת בנושאים של זכויות שמקורן ב"חוקי מגן" או בעניינים בעלי אופי חוקתי אינו כלל נוקשה, וניתן בנסיבות מתאימות לחרוג ממנו, כאשר עניינים אלו נתקיימו בענייננו. נסיבות חריגות אלו הוכרו ברע"א 4710/00 הרצל גושן נ' סמינריון גבעת חביבה, נה(2) 426 (2001) (פסק הדין שאוזכר בפרשת ליכטנשטיין), בו נקבע כדלקמן:
"העיקרון שלפיו בוררות אינה מסגרת מוכרת לדיון בזכויות שמקורן ב"חוקי מגן" אינו כלל נוקשה, ונסיבות מיוחדות מצדיקות חריגה ממנו. ראשית, מחדל בעל-דין לטעון להיעדר סמכות הבורר במהלך הבוררות והעלאת טענת היעדר סמכות רק לאחר שניתן פסק בורר יהיו בדרך-כלל בעוכריו ויכשילו את ניסיונו לבטל את הפסק (...). שנית, בענייני בוררות תיבחן טענת חוסר סמכות הבורר העולה במסגרת בקשה לביטול פסק על רקע השאלה אם השארת הפסק על כנו, חרף היעדר סמכות, עלולה לגרום עיוות דין למי מן הצדדים..." ובהמשך: "טענה בדבר היעדר סמכות צריך שתועלה בתום-לב. כלל זה של תום-לב חל גם במשפט העבודה ובדיני הבוררות, וגם כאן עשוי המבקש להיות מנוע מלבטל פסק בורר מטעמים של חוסר סמכות בורר אם לא העלה טענתו בעוד מועד, ואם דחיית טענתו לא תביא לעיוות דין".