47. בענייננו אין חולק, כי שני העניינים התקיימו. באשר לעניין הראשון - המבקשים מעולם לא העלו בפני הבורר את הטענה כי ההסכם היה חסר תוקף עת מדובר בעניין קוגנטי, והם בחרו משך שנתיים תמימות להתדיין בהליך בוררות, ולאחר שהפסידו בו ראו לנכון להעלות בחוסר תום לב את הטענה. בא כוח המבקשים אף אישר בדיון מיום 24.6.18, כי טענות אלו לא הובאו בפני הבורר.
48. באשר לעניין השני - איני רואה כיצד הותרת פסק הבוררות על כנו מהווה עיוות דין למי מהצדדים, מה גם שהמבקשים לא טענו בבקשתם, כי נגרם להם עיוות דין. שאלת עיוות-דין מתייחסת בדרך כלל להליך הבוררות עצמו. צד שהופיע, טען והביא ראיותיו, הנטייה היא לקבוע שלא נגרם לו עיוות-דין, אפילו יש בידו עילת ביטול מוכרת (ראו ע"א 3439/90 ד. ד. ד. בניה עבודות עפר והשקעות בע"מ נ' המועצה האזורית מטה יהודה, מה(3) 337 (1991), בעמ' 351). בענייננו, פסק הבורר ניתן לאחר שהצדדים היו מיוצגים, הופיעו בפני הבורר וטענו את טענותיהם, הגישו תצהירים, והעידו עדים. פסק הבורר אף כלל התייחסות מפורטת לטענות הצדדים שנטענו ולראיות שנשמעו (ראו בעמ' 27-28 לפסק הבורר), ולפיכך כאמור עולה, כי לא נגרם למי מהצדדים כל עיוות דין.
49. לאור האמור לעיל, נדחית הטענה בדבר היותו של הסכם הבוררות חסר כל תוקף עת הותנו במסגרתו עניינים קוגנטים הנוגעים לקיפוח המיעוט.
מכאן לטענת המבקשים ולפיה – קביעת הבורר בדבר יחסי עובד מעביד הינה קביעה בעניינים קוגנטיים, שלא ניתן לבררם בבוררות.
50. אכן נקבע בהלכה, כי זכויותיו של עובד הינן קוגנטיות ואינן ניתנות לשלילה או להתניה, לא על ידי המעביד ולא על ידי העובד, זאת משום שהצדדים לא יצרו את זכויות העובד אלא החוק הוא זה שיצר אותן, ולכן אין לשנותן בהסכם (וראו גם בג"ץ 289/79 ד"ר לילי דיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, לד(3) 820 (1979)). כמו כן נקבע, כי מרבית הזכויות המוגנות ביחסי עבודה הינן זכויות קוגנטיות, כך למשל הזכויות לפיצויי פיטורים, דמי מחלה, לחופשה, להבראה, ועוד שלא ניתן להעבירן לבוררות. בנוסף, לא ניתן להעביר לבוררות הכרעה בשאלה האם התקיימו יחסי עובד ומעביד, כיוון שמדובר בקביעת סטאטוס (ראו שמעוני בעמ' 76-77, והאסמכתאות שם).
51. עם זאת, כפי שציינתי לעיל, נקבע בפסיקה, כי לעיתים, נסיבות מיוחדות יצדיקו חריגה מהכלל הנ"ל. כאמור, אף בעניין זה (של משפט העבודה) צוין, כי כאשר הבוררות התנהלה תוך ייצוג מלא, כבענייננו בלא שנטען דבר אודות חוסר סמכות הבורר לדון בעניין, העלאת הטענה לאחר מכן, כעילה לביטול פסק הבורר, תידחה בשל מניעות ואף תחשב להתנהגות שלא בתום לב. בנוסף, כאשר הפנייה לבית המשפט בטענת חוסר סמכות היתה רק משהפסיד העותר – עמדת בית המשפט, המסתמכת על חוסר תום לב ומניעות, יכולה להיות מובנת (וראו אוטולונגי, בעמ' 175-176 והאסמכתאות שם). כמו כן אף במקרה זה סבורני, כי השארת פסק הבוררות לא תגרום לעיוות דין ונימוקיי דלעיל רלוונטיים אף לעניין זה.