לפני דיון בטענות הצדדים בעניין מצג השווא הנטען – יש להבהיר את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לטענות התובעים בדבר מצגי שווא והטעיה.
סעיף 15 לחוק החוזים מעניק ברירת ביטול למי שהתקשר בחוזה עקב הטעיה על ידי הצד השני או מטעמו "ברירה זו מוענקת בצורתה הרחבה ביותר. היא חלה לא רק במקרה של מצג שווא שנעשה במרמה אלא במקרה של מצג שווא שנעשה בתום לב. הסעיף אינו מציג כל דרישה לגבי מצבו הנפשי של המטעה ואין הוא מציג כל דרישה בדבר אשם או רשלנות מצידו" (ד. פרידמן ו-נ. כהן חוזים (1992) (להלן: "פרידמן וכהן") כרך ב' עמ' 784 וכן הערת שוליים 19 באותו עמוד; ג. שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005) עמ' 322)).
כפי שציינו הנתבעים בסיכומים, הרי שהסעד המסורתי בשל פגמים ברצון היה אכן ביטול החוזה הגורר בעקבותיו סעד של השבה.
החברה היפנתה בעניין זה לעמ' 785 בספרם של פרידמן וכהן.
אולם, הציטוט בסיכומי החברה נעצר לפני האמירה הנוספת, שהיא הרלוונטית למקרה שלפניי, לפיה "הרחבת האחריות הנזיקית בשל התנהגות פסולה במו"מ העמידה לרשות הנפגע מערכת סעדים שבמרכזה זכות לפיצויים, ופעמים זכאי הנפגע לסעדים נוספים".
המחברים מפנים לדיון אשר נערך בעניין זה בפרק קודם (סעיף 13.13) בו הובהר כי בחלק נכבד מהמצבים בהם ניתן לבטל חוזה מחמת פגם ברצון - נובע הדבר מהתנהגות הצד השני.
עוד נאמר, כי מקרים של מצג שווא (הטעיית מתקשר אחד על ידי המתקשר השני) כפייה ולעיתים עושק - הם מקרים טיפוסים לכך.
בחלק נכבד ממקרים אלה תהיה התנהגות המתקשר השני מנוגדת לחובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים או שהיא תהווה עוולה בנזיקין.
בהקשר זה יש להבהיר כי סעיף 12 לחוק החוזים קובע חובת תום לב המושתת על סטייה מסטנדרט אובייקטיבי "זהו קנה מידה מקביל לזה הקבוע בעוולת הרשלנות" (פרידמן וכהן עמ' 567).
בהערת שוליים 221 מובהר, כי מסקנה זו נובעת מהעובדה שסעיף 12 משתמש בקנה מידה המבוסס על אשמה (תום לב ודרך מקובלת).
המחברים חוזרים ומבהירים "מצג שווא שנעשה שלא ברשלנות אינו משמש עילה להטלתה של אחריות בנזיקין ואף לא לפי סעיף 12 לחוק החוזים" (עמ' 568).
לעניין המבחן האובייקטיבי הקבוע בסעיף 12 לחוק החוזים ראה גם ג. שלו עמ' 102.
קיימת אם כן חפיפה ניכרת בין תחומי התחולה של מערכת הדינים החלה על חובות הצדדים במהלך המו"מ, המעניקה סעד של פיצוי בשל הפרתן - לבין זו העוסקת באפשרות לבטל חוזה מחמת פגם ברצון.
עם זאת, מבהירים פרידמן וכהן "...דווקא בהקשר להטעיה בולט הדבר כי חפיפה זו היא חלקית בלבד. כך למשל, מצג שווא בתום לב וללא רשלנות עשוי להקנות ברירת ביטול לצד שהוטעה. אולם, במקרה כזה אין תחולה לסעיף 12 לחוק החוזים ואין לצד שהוטעה עילה לפיצויים" (עמ' 786).