פסק דין
1. מהות התביעה
בכתב התביעה נאמר כי בין התובעים לבין הנתבעת 1 ווייב גארד טכנולוגיות בע"מ (להלן: "החברה") נחתם הסכם השקעה ביום 6.6.11, לפיו ישקיעו התובעים בחברה סכום של 540,000 דולר בתמורה לקבלת 11,726 מניות (להלן: "ההסכם" או "הסכם ההשקעה").
התובעים טענו כי כי נציגי החברה דחקו בהם לבצע השקעה מהירה.
לאור העובדה כי לוחות הזמנים לא איפשרו לבצע בדיקת נאותות, נכרת ההסכם על בסיס מצגים שהוצגו לתובעים בדבר מצבה של החברה ותחזיות הרווח והמכירות הצפויות לה.
בהסכם נאמר כי ידוע לחברה שהתובעים מסתמכים על המצגים ואף צוין כי התחזיות נעשו בזהירות הראויה.
במסגרת ההסכם ניתנה לתובעים הגנה בדמות מנגנון אנטי-דילול אשר מטרתו להשוות לתובעים תנאי כל הנפקה שתבוצע בתקופה של 12 חודשים החל מחודש ספטמבר 2012.
נטען, כי הנתבעים או חלקם גרמו לכך שהחברה תפר את ההוראה בהסכם המגנה על התובעים מפני דילול אחזקותיהם. זאת, לצורך האינטרס האישי שלהם וקיפוח האינטרסים הלגיטימיים של התובעים.
התובעים טענו כי בהתאם להוראת האנטי-דילול, יש להקצות להם מניות רגילות נוספות כך שסך המניות הכולל אותן יחזיקו יעמוד על 46,717 מניות.
כמו כן, התברר לתובעים כי המצגים שהוצגו בפניהם היו מצגי שווא.
חמישה חודשים בלבד לאחר חתימת ההסכם שונתה תחזית המכירות באופן דרסטי כך שמכירות החברה ירדו ב- 80% ללא כל נימוק.
מכאן, ברור כי המחיר ששילמו התובעים בגין רכישת מניות החברה היה גבוה ומופרז ויש להקצות להם מניות בהתאם לשווי האמיתי של החברה במועד בו חתמו על ההסכם עמה.
עוד נטען בכתב התביעה כי הנתבעים 2-7, או מי הם, אישרו בדצמבר 2014 ביצוע תשלומים של מיליוני ש"ח לתובעים 2 ו- 3 שלא לטובת החברה תוך קיפוח התובעים וכי עליהם להשיב כספים אלה לקופת החברה.
כמו כן, ציינו התובעים מספר דוגמאות של מקרים בהם עשו הנתבעים שימוש בכספי החברה לצרכים אישיים תוך קיפוח התובעים.
בהקשר זה נאמר כי המאבק המשפטי בתובעים נוהל במימון החברה, כאשר היועצים המשפטיים הגנו למעשה על הנתבעים 2-5 כבעלי מניות. מדובר בסכום של למעלה מ- 450,000 ₪.
התובעים אף טענו כי הם נאלצו להוציא הוצאות בסך 150,000 ₪ בגין התנהלות הנתבעים במשך 4 שנים.
בכתב התביעה נאמר כי התובעים מר ויקטור מדינה (להלן: ויקטור") ומר איתן מדינה (להלן: "איתן") הם משקיעים אשר השקיעו כספים בחברה ורכשו את מניותיה בהתאם להסכם.
בעת הגשת כתב התביעה מחזיקים ויקטור ואיתן יחד ב- 13.09% מהון המניות המונפק של החברה.
החברה עוסקת בפיתוח טכנולוגיות בתחום הניטור והאיכון הסלולרי.
הנתבעים 2 – 7 הם דירקטורים בחברה וחלקם מחזיקים במניות החברה בשיעורים שונים.
התובעים טענו כי התמורה אשר שולמה על ידם על פי ההסכם שיקפה שווי חברה של 4.8 מיליון דולר ארה"ב לפני ההשקעה, ושווי של 46.05 דולר למנייה לאחר ההשקעה.
נטען, כי במהלך המו"מ שקדם לחתימת ההסכם הטעו הנתבעים 2 ו- 3 מר דוד שאול (להלן: "שאול") מר ליאור נווה (להלן: ליאור") את התובעים והציגו בפניהם מצג שווא בדבר תחזיות המכירות והרווחים של החברה שהיו בלתי ריאליות.
התובעים טענו כי לו הייתה השקעתם משקפת את השווי האמיתי של החברה, אשר להערכתם הוא בסכום של 2.4 מיליון ₪ ולא 4.8 מיליון ₪ כפי שצוין בהסכם ההשקעה, הרי שבגין ההשקעה הייתה החברה צריכה להקצות להם 23,452 מניות רגילות חלף 11,726 מניות כפי שנקבע בהסכם ההשקעה.
התובעים טענו בכתב התביעה כי אם יתקבל הסעד בהתאם לטענותיהם בעניין הפרת הוראת האנטי –דילול - הרי שהסעד המתבקש בגין מצג השווא מתייתר.
אם יורה בית משפט להקצות לתובעים מניות בכמות קטנה יותר בגין הפרת הוראת האנטי-דילול - הרי שבהתאם לטענת מצג השווא "יש להורות לכל הפחות להקצות לתובעים את הסך הנזכר לעיל".
בכתב התביעה צוינו סעיפים שונים בהסכם ובין היתר צוטטו סעיפים 8 ו- 9 אשר קבעו את מנגנון ההגנה על התובעים מפני דילול.
התובעים טענו כי ביום 1.7.11, כשלושה שבועות בלבד לאחר חתימת ההסכם, חתמה החברה עם הנתבע 6 מר אלי קמפו (להלן: "קמפו") על עסקה, לפיה יהיה קמפו זכאי לחבילת אופציות במחיר אפקטיבי הנמוך משמעותית מהמחיר לפיו השקיעו התובעים בחברה.
הסכם זה כונה על ידי התובעים "הסכם קמפו".
הסכם קמפו הוסתר מהתובעים כמו גם המו"מ אשר התנהל לפני חתימתו.
בהקשר זה נאמר, כי לא מן הנמנע שהמו"מ עם קמפו החל עוד לפני החתימה על הסכם ההשקעה.
כדי לבחון את הסכם קמפו ואת האופציות שהוקצו על פיו לקמפו פנו התובעים למשרד רו"ח דלויט שירותי ייעוץ כלכלי (1986) בע"מ אשר הכין חוות דעת מיום 5.12.11 (להלן: "חוות דעת דלויט").
על פי חוות דעת זו גלומה בחבילת האופציות שהוקצו לקמפו הטבה משמעותית בשיעור כולל של 74.9%, המגלמת מחיר אפקטיבי למנייה הנמוך משמעותית מ- 46.05 דולר.
התובעים טענו כי הסכם קמפו מהווה הפרה של סעיף האנטי-דילול, שכן מדובר באופציה אשר הוצעה במחיר אפקטיבי למנייה הנמוך מ- 46.05 דולר. לכן, היה על החברה להנפיק לתובעים מניות רגילות נוספו ללא תמורה.
התובעים ציינו את פניותיהם לנתבעים באמצעות עו"ד ורו"ח עמית חרחס (להלן: "עו"ד חרחס"), נציג התובעים בדירקטוריון, לנתבע 3. התכתובות השונות צורפו לכתב התביעה.
עד היום לא נענו הפניות והחברה לא הקצתה לתובעים את המניות הנוספות המגיעות להם.
בהתאם לחישוב אותו ערכו התובעים, אילו הייתה החברה נוהגת בהתאם לסעיף האנטי-דילול היו מוקצות להם, בסמוך לחתימת הסכם ההשקעה, עוד 34,991 מניות.
התובעים הבהירו חישוב זה על פי חוות דעת דלויט.
כיום, משמעות ההקצאה של מניות נוספות יחד עם המניות שכבר מוחזקות על ידי התובעים – היא כי התובעים יחזיקו בכ- 28.74% מהון המניות המונפק של החברה.
נטען, כי סירוב הנתבעים לפעול בהתאם להסכם ההשקעה מהווה קיפוח התובעים.
התובעים הבהירו כי הסעד המתבקש על ידם בפרק הנושא את הכותרת "ההפרה של הוראת האנטי דילול" - אינו מונע את הסעד המתבקש על ידם כדי לתקן את אחזקות התובעים בגין הטעייה ומצגי שווא של הנתבעים, אשר פורט בפרק ג.2 לכתב התביעה.
פרק ג2 נושא את הכותרת "מצגי השווא וההטעיה בדבר שווי החברה ערב חתימת הסכם ההשקעה".
התובעים ציינו כי בהתאם לתחזיות הנהלת החברה, כפי שבאו לידי ביטוי בחוות דעת דלויט, שווי המכירות בשנת 2012 היה אמור לעמוד על כ- 16 מיליון דולר ובשנת 2013 על כ- 36 מיליון דולר.
בדיעבד התברר לתובעים כי לא היה כל בסיס לתחזיות אלה: חמישה חודשים לאחר ביצוע ההשקעה שינתה החברה את תחזיותיה כך שהמכירות הצפויות לשנת 2012 הועמדו על כ- 13% מהתחזית המקורית.
מכאן עולה בבירור כי המצג אשר הוצג לתובעים היה מצג שווא מטעה.
התובעים התייחסו לתוכנית עסקית מעודכנת אשר הוצגה על ידי ליאור בישיבת דירקטוריון אשר התקיימה ביום 6.11.11.
בהמשך כתב התביעה התייחסו התובעים למשיכת תגמולים על ידי שאול וליאור בסכומים הגבוהים מאלה הנזכרים בנספחי הסכם ההשקעה, תוך קיפוח התובעים ובעלי מניות מיעוט אחרים בחברה.
בית המשפט התבקש להורות לשאול וליאור להחזיר לקופת החברה את הכספים שקיבלו.
התובעים חזרו על הטענה לפיה עשו הנתבעים או חלקם שימוש בכספי החברה להוצאות אישיות שלהם וכי המאבק המשפטי עם התובעים נוהל במימון החברה, אשר הגנה למעשה על האינטרסים של הנתבעים 2 – 5 כבעלי מניות.
התובעים ציינו את עילות התביעה ואת הסעדים המתבקשים.
נטען, כי הנתבעים 2-7 גרמו לחברה להפר את הסכם ההשקעה אשר נחתם עם התובעים.
התנהלות זו מהווה עוולה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומנציחה את קיפוחם המתמשך של התובעים.
התנהלות זו מהווה גם הפרה של חובות האמון, ההגינות ותום הלב המוטלות על הנתבעים כדירקטורים - הן כלפי החברה והן כלפי התובעים.
עוד נטען, כי התנהלות הנתבעים 2- 7 מהווה הפרת חובת זהירות המוטלת עליהם כדירקטורים וכן קיפוח בהתאם לסעיפים 191-193 לחוק החברות התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").
כמו כן , נטען כי ההתנהלות מהווה התעשרות שלא כדין.
התובעים טענו כי אף אם עילות מסוימות יכולות להוות בסיס לתביעה נגזרת בשם החברה, אין בכך כדי לאלץ את בעל המניות המקופח לבחור במסלול זה.
בכל מקרה, התבקש בית המשפט, לחלופין, לאשר את התובענה כתובענה נגזרת.
בפרק זה טענו התובעים כי מתמלאים התנאים אשר בהתקיימם יוכל בית המשפט לאשר את התביעה כתביעה נגזרת.
אין לדברי התובעים מניעה מלכלול בקשה לאישור תביעה נגזרת במסגרת כתב התביעה.
2. טענות החברה
החברה טענה כי התביעה הוגשה בשיהוי רב – 4 שנים לאחר האירועים אליהם היא מתייחסת.
לדברי החברה, עיון בהסכם קמפו מלמד כי מחיר המימוש של האופציות אשר ניתנו לו הינו 46.05 דולר - שהוא בדיוק אותו מחיר אותו התבקשו התובעים לשלם עבור כל מניה כאשר ביצעו את השקעתם.
בעניין זה מנסים התובעים לטעון כי שווי האופציות אשר ניתנו לקמפו נמוך יותר מהמחיר בו הם רכשו את מניותיהם, על בסיס חוות דעת חיצונית הקובעת כי השווי של האופציות נמוך מהסכום של 46.05 דולר.
אולם, למילה שווי אין זכר בהסכם. ההסכם קובע מחיר והמחיר הוא הפרמטר היחיד הרלוונטי.
הוראות אנטי-דילול, שהן הוראות סטנדרטיות בהסכמים של חברות הזנק עם משקיעים בתחילת דרכה של החברה, מתייחסות למחיר.
לא ניתן להיכנס לעולם הערכות שווי כל אימת שהחברה רוצה להקצות מניות או אופציות.
לחברת הזנק אין אפשרות להשקיע זמן ומשאבים בהערכות שווי או בהליכים לבירור מחלוקות
בענייני שווי. לכן נבחר פרמטר פשוט של מחיר.
במהלך שנת 2012, כאשר הקצתה החברה מניות למשקיע אחר במחיר של 31.89 דולר, הפעילה החברה מיוזמתה את מנגנון האנטי-דילול והקצתה לתובעים מניות באופן המעמיד את התובעים במצב כאילו שילמו מחיר זה למניה.
עובדה זו לא נזכרה בכתב התביעה.
לתובעים לא הייתה כל התנגדות להקצאה זו והם לא פנו להערכת שווי.
לכן, מושתקים התובעים מלטעון כיום כי יש לבחון שווי במקום מחיר.
בכל מקרה, גם לשיטת התובעים חייב השווי לכלול התייחסות לתמורה שקיבלה החברה מקמפו.
עיון בהסכם מלמד כי האופציות שקיבל היו התמורה היחידה עבור עבודתו בחברה.
גם אם לשיטת התובעים שווי האופציה מגלם מחיר נמוך מ- 46.05 דולר למניה – הרי שלמחיר זה יש להוסיף את שווי עבודתו של קמפו.
עוד נאמר כי עלות העסקתו של קמפו בשנת 2012, כאשר כיהן כמנכ"ל של חברה אחרת, הגיע לסכום של מעל 2 מיליון דולר.
איתן השתתף בהצבעה בדירקטוריון בעת אישור הסכם קמפו והצביע בעד אישור ההסכם.
האם מבקש איתן לטעון היום כי פעל בניגוד לחוק החברות, כאשר השתתף בהצבעה בה יש לו עניין אישי?!
באשר לחוות דעת דלויט – מדובר בחוות דעת אשר לא חישבה את שווי עבודתו של קמפו.
חוות דעת אף ציינה כי ניתנה לחברה לשימושה בלבד וכי אין לעשות בה שימוש בהליך משפטי - כאשר החברה עצמה לא הזמינה את חוות הדעת ולא ביקשה אותה.
באשר לסעד החלופי לו עותרים התובעים בגין מצגי שווא אשר הוצגו להם לכאורה – מדובר בטענה אשר נסתרת חזיתית במסמכים.
זאת מעבר לעובדה כי התובעים ביצעו בדיקת נאותות מקיפה במשך מספר שבועות לפני שביצעו את השקעתם.
להסכם עצמו לא צורפה תחזית כלשהי ואף נאמר לתובעים בכתב כי רוב הסיכויים שהשקעתם תתאדה וכי מדובר בהשקעה בסיכון גבוה.
ברור מדוע המתינו התובעים למעלה מארבע שנים עד שהגישו את התביעה: מטרת התביעה היא לסחוט את החברה בשלב ש"החברה עלתה על הגל".
עוד נטען, כי יש לסלק את התביעה על הסף בגין אי תשלום אגרה.
לסעד המתבקש של הקצאת מניות נוספות יש ערך כספי מובהק. על התובעים היה לציין את שוויו של הסעד ובהתאם אף לשלם אגרה.
החברה חזרה על טענותיה בעניין אישור הסכם קמפו על ידי איתן; על הוראת האנטי-דילול המתייחסת למחיר ולא לשווי ולעובדה כי התובעים לא העלו טענה כלשהי באשר להקצאה לגביה הופעל מנגנון אנטי דילול בשנת 2012.
עוד נאמר כי הקצאת אופציות לעובדים וליועצים – אינה מזכה את התובעים בהקצאת מניות.
באשר לדרישה להקצאת מניות בגין מצגי שווא – לא ברור כלפי מי מופנה טיעון זה.
בכל מקרה, אין מקום לטענה כי התובעים הסתמכו על תחזית ורודה של מכירות והכנסות אשר לא התממשה בסופו של דבר.
מדובר בחברת הזנק, כאשר ברור שלא כל חברת הזנק מצליחה להגשים את מטרותיה ושאיפותיה.
התובעים הם משקיעים מיומנים אשר אינם זקוקים להסברים בדבר הסיכונים הכרוכים בחברת הזנק.
למרות זאת, הבהירה החברה באופן ברור בכתב את הסיכונים הכרוכים בהשקעה, בהודעת מייל אשר נשלחה לתובעים ביום 14.4.16.
התובעים עצמם בדקו, כאמור, את מצב החברה.
ההסכם אינו כולל כל תחזית והחברה אף לא הצהירה כי היא מחויבת לתחזית כלשהי.
התובעים נחשפו לפני חתימת ההסכם לכל המידע המהותי והרלוונטי שהיה בחברה.
באשר לבקשה לאישור תביעה נגזרת – יש להגיש בקשה נפרדת טרם הגשת כתב התביעה וזאת בצירוף תצהיר.
בדרך בה פעלו התובעים אין כל אפשרות לברר בקשה לאישור תביעה נגזרת.
גם לגופו של עניין, לא מתמלאים התנאים לאישור תביעה נגזרת.
העילות בגינן מבקשים התובעים לתבוע בשם החברה הן ככל הנראה משיכת תגמולים על ידי שאול וליאור ושימוש הנתבעים בכספי החברה לצרכים אישיים.
לחברה לא עומדת זכות תביעה בגין טענות אלה: -
באשר למשיכת תגמולים – עדכון הסכמי השכר עבר את כל האישורים הנדרשים בחוק: אישור הדירקטוריון ואישור האסיפה הכללית.
ההחלטה לגופה היא החלטה סבירה.
באשר לשכר טרחת עורכי הדין – טענת ההקצאה מכוונת למעשה כלפי החברה אשר אמורה להקצות את המניות.
אין לכן היגיון כלשהו בטענה כי החברה אינה רשאית להתגונן באמצעות עורכי דין כנגד טענת התובעים לפיה הפרה את הסכם ההשקעה.
התביעה וניהולה אינן לטובת החברה.
מדובר בחברת הזנק העומדת כיום בפני עסקאות גדולות בעיקר מול גופים ביטחוניים ומדינות זרות.
ניהול תביעה נגד מנהליה מסמל הבעת אי אמון ועלול לסכן את אותן עסקאות.